פונדק דה לוקס

אחת הדמויות האהובות עלי ב"בית הקלפים", סדרה מצוינת השואבת את השראתה מתוך הנעשה בכנסת ישראל, היא פרדי. ליתר דיוק, Freddy's, ברביקיו ג'וינט מחוספס אותו פוקד פרנק אנדרווד מדי בוקר למנת צלעות אשר כיכבה בחלומותי בשנה האחרונה וקיבתי לא ידעה מנוח.

והנה כי כן, בשוק הפשפשים נפתח מקום שנראה כמחווה מדויקת לאותו מקום וושינגטוני דמיוני, לרבות העיצוב הגראנג'י הכולל קיר לבנים אדומות-חשופות ושולחנות עץ קטנים.

פונדק דה לוקס מתמקד ומתמחה בעישון בשרים. התפריט מחולק לקטגוריות on the bone (צלעות, אסאדו, עוף צלוי או כנפי עוף) או נתחים לפי משקל, בתמחור הוגן ביותר שנע בין 16 ל-25 שקלים ל-100 גרם. למתקשים בבחירה מציע התפריט גם קומבו מיקס; מגש הכולל 3 סוגי בשר, לחם תירס ותוספת לבחירה לכל אדם.

היינו 4 קרניבורים בעלי שם וקיבולת. הבנים פתחו בקומבו מיקס אדום זוגי (600 ג', 123 ₪) הכולל אסאדו, אונטריב מפורק ופיקנייה. הפיקנייה, נתח אחורי אהוב מהמטבח הברזילאי (מה יש לאומה הזו עם ישבנים?) הגיעה פרוסה לנתחים דקים בעלי טעם בשרי מובהק ומרקם "לעיס". האונטריב, נתח מהמפגש שבין צוואר הבקר לאנטרקוט, היה בדיוק ההיפך – בשר שהתפרק בצלייה ממושכת לפיסות פיסות טעימות. האסאדו (מקבוצת ה-on the bone) היה החוליה הבעייתית בקומבו: חלק מהעצמות היו עטויות שכבה עצומה ומאיימת מדי של שומן שהרתיעה את הבנים (למרות שבינה לבין העצם התחבא בשר משובח) ואילו עצם אחת הגיעה כה יבשה וסיבית כאילו אחד הטבחים ביקש לוודא הריגה בטרם יבוא הנתח אל קרבנו.

קומבו מיקס אדום זוגי

הבנות התמקדו בקומבו מיקס לבן (אצלנו קראו לזה פרה נמוכה) שכלל בייבי ריבס, בטן חזיר וצוואר חזיר (300 ג', 64 ₪). ובכן, לא נעים לומר בקול רם, אבל הקומבו הלבן היה הרבה יותר טעים. כל כך טעים, עד שחזרתי ואמרתי זאת בכל 2-3 ביסים בעיניים מזוגגות מעונג. הצטיין במיוחד צוואר החזיר שהיה עסיסי ורך. בטן חזיר התגלתה כשם קוד אופנתי לנתחי בייקון רכים ושמנים (לא מטוגנים ומלוחים כמו בד"כ) והבייבי ריבס, אותן צלעות מפונטזות, היו אף הן נפלאות והתפרקו מהעצם בהתמסרות.

קומבו מיקס לבן

כאמור, הקומבו מוגש עם לחם תירס נחמד ותוספות שלא נפלו מהסטנדרט הגבוה – קולסלואו, לרוב סלט כרוב מיונזי ועייף, היה מקורי ורענן (תפוח עץ דקיק במקום גזר), סלט גזר פיקנטי, חמוצים, קרעי תפוחי אדמה וצ'יפס פריך. בנוסף קיבלנו 3 צנצנות רטבים – קטשופ סלק מתקתק, ברביקיו ומיונז-חזרת מעולה.

אחרי שהבנו מה אנחנו אוהבים, קינחנו בעוד קצת השלמות כדי שחלילה אף אחד לא יצא מהמסעדה בעמידה זקופה.

השירות היה תמוה למדי. ליתר דיוק – תמה. כל אמירה או בקשה שלנו נענתה בהפתעה מוחלטת: הבאנו יין, אפשר לחלוץ אותו (אגב, 45 ש"ח דמי חליצה)? אנחנו עדיין אוכלים, אל תפני את הצלחות בבקשה. נורא קר, אפשר אולי להעביר לפה את אחת מפטריית החימום? אפשר להחליף סכו"ם בבקשה?
כל משפט שגרתי שכזה זיכה אותנו במבט מבולבל על גבול האבוד משל שוחחנו על פיזיקת קוואנטים, ולרוב נדרשנו להסביר את עצמנו פעם נוספת, לאט ובהדגשה.

בשורה התחתונה, המסעדה-מזללה הזו מספקת value for money מאוד גבוה. התמחור והחלוקה ל-100 גרם מאפשרת משחק עם הכמויות והמגוון (לא אפשרי בכל הנתחים, ואף על פי כן), והביצוע נע בין טוב מאוד למצוין. לא לבעלי לב חלש (או נטיה גנטית מוכרת).

ארבע בצלצלים שמנמנים כי גם הם אכלו מהקומבו.

אוף וידרזן, ברלין

היא לא יפה כמו פריז ולא Dazzling כמו ניו יורק אבל היא כיפית ומגניבה ומגוונת, כמעט תל אביבית בנון-שאלאנטיות שלה. עובדת היותה קרובה וכעת גם במרחק כרטיס טיסה מוזל מכאן, הופכת את ברלין ליעד אטרקטיבי עוד יותר.

Dead Chicken Alley, Berlin

פארקים, מוזיאונים, סצינת אמנות בועטת, חיי לילה – הכל יש בה. אבל כשעמדו בתור לחלוקת המטבחים השווים בקרב עמי העולם, גרמניה היתה כנראה עסוקה במלחמה כלשהי ונתקעה לעד עם בראטוורסט וקרטופלך.

אולם, אל תאמרו נואש. המגוון האתני הרב; טורקים, אפריקאים, רוסים, פולנים, איטלקים, וייטנאמים, ואפילו קוריאניים, הוא כנראה הדבר הטוב ביותר שקרה למטבח הברלינאי. עבודת מחקר מעמיקה ושיטת ניסוי וטעימה הובילו לממצאים המוצלחים שלהלן:

Muret La Barba – נחתנו בברלין בערב המאוחר ועד שנזכרנו שצריך לאכול משהו, רוב המסעדות כבר החלו לסגור את מטבחיהן. בכל זאת אירופה ולא תל אביב… התחלנו לסקור את האופציות הפתוחות, תוך שמירה על סטנדרטים מסוימים (בר אופנוענים כבדים ירד מהפרק) והגענו לרוזנטאלר פלאץ ולחנות יין חמודה ומקצועית שמתפקדת גם כמסעדה איטלקית. הבעלים, וכמעט כל הסועדים קשקשו באיטלקית סביבנו. שתינו יין נפלא בהמלצת המלצר המסור (פרימיטיבו לי וריזלינג גרמני לנעה), וחלקנו מנה של אספרגוס עם בוראטה ולינגוויני עם חמאה וכמהין טריות. הפסטה עצמה היתה נהדרת אבל הרוטב היה קצת אנמי בשבילי (תוספת פרמג'יאנו רג'יאנו הצילה את המצב), מנת האספרגוס היתה מצוינת.

כתובת: Rosenthaler strasse 61 ברובע מיטה.

לינגוויני כמהין, Muret La Barba

Monsieur Vuong – לפעמים אני קצת חוששת ממסעדות שמככבות באופן גורף בהמלצות ישראליות לחו"ל. בקפה דה קלוס האמסטרדמי הרגשתי שהציפיות וההייפ היו מוגזמים ביחס לתמורה. מסייה וונג היא בדיוק מהסוג הזה, שמאוזכר מיד על ידי כל מי שמדבר על אוכל בברלין. מאחר ולנו בדירה ממש מעל המסעדה, היה ברור שנדגום את מסייה וונג באחד הערבים ובשורה התחתונה – קצת אובר רייטד. אכלנו ספרינג רול שרימפס עם המון נענע שהיה מושלם ומנת אטריות זכוכית ועוף שהיתה סתמית. המחירים זולים, העיצוב מגניב, הקוקטיילים נראו טובים (לא ניסינו) אבל התחושה היא של סרט נע (לא ניתן להזמין מקום ותמיד מלא) וכבר אכלנו במסעדות וויאטנמיות מוצלחות יותר.

כתובת: Alte Schönhauser Str. 46, ברובע מיטה.

ספרינג רול by Monsieur Vuong

Kimchi Princess – לקח לי הרבה זמן לשכנע את נעה ללכת למסעדת גריל קוריאני. אני לא מאשימה אותה – הכיף הגדול במסעדות מהז'אנר הוא להגיע עם הרבה חברים, להזמין מס' מנות חלוקה שמגיעות לצד פלטות ברזל רותחות, ולהתעסק בצליה ובבליסה של כמויות בשר אימתניות מסוגים שונים. היא לא משתגעת על בשר, בטח לא בגריל, והיינו רק שתיים (אמנם עם קיבולת יפה, אבל בכל זאת). עקשנותי המתוחכמת אם כי בלתי נלאית בשילוב עם בחינה מדוקדקת של חלופות בתפריט השתלמה, וכך הגענו לאחת המסעדות הטובות בטיול. נעה אכלה מנה נפלאה שכללה סלמון נא, אורז, אצות ברוטב צ'ילי-שומשום ואני קיבלתי את הגריל הקוריאני (ליחיד, ליחיד!) שכה רציתי, פיסות בקר חרפרפות על מחבת ברזל רותחת. נוסף על המנות העיקריות (12-18 יורו), מוגשים מתאבנים קוריאנים, כולל סלט הקימצ'י, כרובית, קישואים, חמוצים קוריאנים ועוד, כולם היו מצויינים.

כתובת: Skalitzer Str. 36, ברובע קרויצברג הלוהט.

כן, זה הגריל ליחיד, Kimchi Princess

 Mogg & Melzer– ברלין היא עיר עם נוכחות יהודית מורגשת. על העבר אין צורך להרחיב והברלינאים גם מקפידים להציב "תזכורות" בדמות אבני זיכרון (השטולפרשטיין), שילוט, אנדרטאות ומוזיאונים. גם כיום מדובר בקהילה יהודית ענקית, שכוללת בין היתר עשרות אלפי ישראלים. מוג ומלצר, בית קפה ודליקטסן מהמם, ממוקם בתוך בית ספר יהודי לשעבר שמשמש כיום קומפלקס גלריות. אכלנו כריך רובן עצום ומושלם, שתינו בירה וקינאנו במי שאוכל עוגת גבינה. לא זול ביחס למחירי ברלין, אבל שווה כל יורו.

כתובת: Auguststraße 11-13, ברובע מיטה.

רובן, Mogg & Melzer

LOKAL – אוכל גרמני קלאסי הוא לא ה-cup of tea של אף אחד. כבד, שומני, עם נוכחות מודגשת של כרוב, תפוחי אדמה וחזיר על תצורותיהם השונות. אוכל גרמני מודרני, במסעדה קטנה ורומנטית במיטה, כבר נשמע כמו משהו ששווה לנסות. למנות הראשונות אכלנו טרטר בקר מצוין ופרשנות מתקדמת לדג מלוח – מטיאס עם תפוח עץ וקרם סלרי ותפוחי אדמה. בעיקריות אכלנו תבשיל די כבד של שפונדרה, עלי סלק, גזר ופירה בטטה ומנה צמחונית מעולה של גריסים, קרם סלק, פטריות מכל מיני סוגים וגבינה. מחירים לעיקריות 15-26 יורו, ראשונות בסביבות 10 יורו.  אוכל גרמני עם טוויסט – מומלץ!

כתובת: Linienstraße 160, רובע מיטה.

קדירת שפונדרה, Lokal

Transit – עוד פנינה אסייאתית, הפעם מהכיוון הטאפאס התאילנדי-אינדונזי. מסעדה מצוינת וזולה (מנות קטנות ב-3 יורו, מנות בינוניות-גדולות ב-8 יורו) עם חצר קטנה ומקסימה לימים שבהם מזג האוויר מוצלח. אכלנו ספרינג רולס עם שרימפס, שרימפס מצופה פירורי פנקו עם ממרח אבוקדו, פנקייק ברווז ברוטב שזיפים, סאטה עוף ברוטב בוטנים, ראפים דקיקים של נענע ובזילקום ובשר חזיר ומנה גדולה של אורז מטוגן עם ירקות ועוף. הכל היה טעים טעים וטרי.

כתובת: Rosenthaler Straße 68, רובע מיטה.

טראסה שמשית ומשקה פסיפלורה ב-Transit

אוף וידרזן ברלין, היית טובה אלינו. זו היתה רק טעימה ראשונה…

החלום ושברו – דוד חביב ובניו

את אהבתי וסקרנותי למטבחים של אחרים ירשתי מאבא. אבי גדל בבית שסבב סביב אוכל (טעים מאוד, יש לומר), אולם התבלינים היחידים שהיו בשימוש היו מלח, פלפל, שום וקצת פפריקה וכל טעם לא מוכר התקבל בחשדנות רבה במקרה הטוב, ובוז מוצהר במקרה הרע. כאקט מרדני, אבי פיתח אהבה לאוכל חריף, מתובל, אחר. הוא נדד בין מסעדות פועלים והתענג על טעמים לא מוכרים – כמון, כוסברה, עמבה וחריף ועל מאכלים חדשים – מפרום, חריימה והכוכבת הגדולה – קובה.
לאחר שהובאתי בסוד העניינים והושבעתי לא לספר לסבתא, לקח אותי אבא ל"פונדק משה" באור יהודה, פנינה עיראקית בינות למוסכים, ושם, מול סירי ענק ועיניים משתאות של ילדה בת 13, התוודעתי לראשונה לפלא העיראקי הטעים הזה.

מאז הרבה מים זרמו בירקון וכבר יובלות שלא ביקרתי בפונדק משה. בשישי האחרון שמנו פעמינו לשוק התקווה, לתפוס קצת נחת עיראקית בצלחת. התיישבנו במאכליית דוד חביב ובניו שאוחזת ב-2 פיסות נדל"ן נחשקות בשוק התקווה – המסעדה ב"מחלקת הבשר" (שם קוד מקומי לפסאז' האיטליזים) ודוכן הקובות המטוגנות שממול. בדיעבד כנראה שהינו צריכים להסתפק באיזו קובה to-go  מהדוכן ובכך לחסוך את מפח הנפש, אבל היינו רעבים וחדורי מטרה.

המסעדה מציעה, נוסף על תפריט שיפודיה שגרתי, מבחר מנות מן המטבח העיראקי. בתחקיר האירוע שנערך לאחר מכן, הבנו שהחשד הראשון היה צריך להתעורר למראה תמונות בתפריט, סימן מובהק למסעדת תיירים (שם קוד מקומי למסעדה בינונית-מינוס). הצהרנו באוזני המלצרית שאנחנו רוצים רק אוכל עיראקי והזמנו בהמלצתה קובה בורגול, 2 מרקי קובה (סלק ובמיה) וסלט ירקות גדול, להקל על המצפון מעומס הקלוריות.

מנת הקובה בורגול (15 שקלים) הגיעה ראשונה, כנשנוש פתיחה. קובה צהבהבה ענקית ומבושמת שהכילה בשר טחון היתה ירית פתיחה מוצלחת וטעימה, טיפונת יבשה, אבל ללא ספק פסגת הארוחה.

קובה בורגול – חצי נחמה

מן המרקים הגיע ראשון מרק קובה סלק (30 שקלים) בסגול עמוק שהמלצרית דיברה בשבחו וציינה כי המרק "חמוץ – מתוק, אבל יותר מתוק מחמוץ". יאמר מיד שהיא צדקה – המרק היה מתוק להחליא, מה שגרם לי לתהות – כשהטבח מאוהב האוכל מלוח יתר על המידה. האם מכאן ניתן להקיש שהטבח בדיכאון קליני?

קובה סלק – sugar rush

בליבי קיוויתי שמרק הקובה במיה (30 שקלים) יהיה מוצלח, כך שאוכל להשתלט עליו ולהשאיר את ליאור לבד במערכה עם קומפוט הסלק. הסטתי את הקערה באלגנטיות וטעמתי מציר המרק האדמדם. המרק היה בטעם של רכז עגבניות קופסתי מדולל במים. הקובות עצמן היו טובות אבל אי אפשר היה לאכול אותן בהתעלם מן הציר החמקמק שעטף אותן בטעם אינסטנט.

קובה במיה

מיואשת, קראתי למלצרית ושאלתי אם אפשר להחליף את אחת המנות. המלצרית פערה עיני עגל לשמע הבקשה ההזויה והסבירה "אנחנו לא מחליפים מנות כי זה הולך לפח". אין ספק שרווח לי לדעת שהמנה אינה חוזרת לסיר הבישול המרכזי. בשלב הזה איבדתי את שארית קור רוחי ועשיתי פרצוף כה אומלל עד שליאור מיהר להזמין חשבון ולקחת אותי לדוכן הסמבוסק הבוכרי הקרוב.

פיסת אושר צרופה ב-7 שקלים הצליחה להשכיח ממני במעט את מאורעות הצהריים. כעת אנחנו זוממים על גיחה לפונדק משה. כנראה שעם נוסטלגיה לא מתווכחים.

בצלצל שאלוט אחד לרפואה.

Post Mortem – יועזר בר יין

יועזר בר יין ("יועזר", כפי שיודעי הח"ן מכנים אותה בחביבות) היתה מוסד יפואי ותיק אשר חרת על דגלו מסורת של קרניבוריות חמאתית עתירת כולסטרול ויין. גם בימים טרופים בהם משלו חליפות טרנד הבריאות, צמחונות, טבעונות וסגפנות קלורית, התהדרה יועזר, בלי בושה, בתפריט מושחת שכלל פסטת 40 חלמונים, לב אנטרקוט, צלחת חזירויות, פואה גרה וכמהין. מותו של שאול אברון, האבא של יועזר, טלטל את קהילת האוכל המקומית ונהרות של מילים נשפכו על הדמות רחבת הגב והלב שהחזיקה את המקום הכי נהנתני שיש. את מקומו תפסו שותפתו למסעדה והסו-שף הנאמן, אשר ניסו להמשיך בקו היועזרי המובהק. בחודש שעבר, ארבעה חודשים לאחר פטירתו, התפרסמה הידיעה כי יועזר סגרה את שעריה לאחר 18 שנות פעילות.

בחודש שעבר, במסגרת יום הולדת משפחתי, הגענו לבחון את תפריט " שבת קסולה" – מגוון מנות פתיחה המוגשות לשולחן ומנה עיקרית לבחירה ב-125 ש"ח לסועד. משתלם למדי. המתחם האפלולי בעל הלוק המוזנח (בטון חשוף, קיר מתקלף וגו') הניב תגובות שונות מבני משפחתי, החל בעיקום אף פולני וכלה ב"וואו, מקום מגניב" מבת ה-17.

המלצרית אספה את הזמנותינו ונעלמה אל האופק. אחרי זמן המתנה לא קטן שבו שיווענו לאיזו פרוסת לחם בחמאה צהובה שישקיט את הרעב, החלו לטפטף המנות הראשונות לשולחן. המנות זגזגו על הקו שבין איכות ללא פשרות לבין שעמום טוטאלי.

מז'אנר המצטיינות הבליחו: סלמון טרי מעושן במקום עם קרם פרש נהדר ובצל ירוק, קורנדביף בקר כבוש בשיטה מסורתית, סלט עדשים שחורות עם בייקון, לחם וחמאה כפריים חלומיים ושומר צלוי בתנור עם שמן זית ופרמז'ן.

סלמון עם קרם פרש וסלט עדשים שחורות

מז'אנר הסתם: סלט שורשים, סלט עגבניות שרי וגבינת כבשים ושעועית בובעס בבישול ארוך עם שומן טלה ועגבניות.

מלמעלה ובכיוון השעון – סלט שורשים, שומר צלוי, שעועית בובעס. השומר היה נהדר, היתר קצת סתמי

עוד ליוו את הראשונות מלפפונים וכרוב כבוש ביתיים וטעימים.

המסקנות מהראשונות היו כי יועזר הינה חניכה מצטיינת של מפעל הכיבוש הציוני – הסלמון, הקורנדביף וגם החמוצים היו נהדרים. למרות שחלק מהמנות סבלו מחוסר ברק, המגוון היה נחמד והשילוב בין סלטים כבדים על בסיס קטניות לסלטים קלילים-רעננים היה מאוזן ונכון.

קורנדביף וחמוצים – השילוב המנצח. משמאל – עגבניות ועלים

במנות העיקריות כבר פנינו איש איש לצלחתו:

קסולה – הישר מהמטבח הכפרי בטולוז. קראסט פריך של פירורי לחם כיסה תבשיל חמין צרפתי של נקניקיות, בייקון, אווזים מעושנים ושעועית לבנה. הבשר והקטניות מתבשלים לאיטם בהרבה שומן אווז ומתקבל תבשיל סמיך וכבד, עם ארומה מעושנת. סתימת עורקים מיידית. הבשר רך מאוד, הטעמים נמסכים זה בזה בזכות הבישול האיטי והמנה טעימה מאוד אבל שומנית מדי לטעמי.

קסולה – חמין בצרפתית

מולים עם שעועית ירוקה וחזה אווז מעושן על פסטה 40 חלמונים מושחרת בדיו – פסטה בטעם ים גדושה במולים טריים וטובים, יחד עם שילוב השעועית והטעם המעושן של חזה האווז יצרו מנה טובה מאוד.

פסטה שחורה עם מולים

נקניקיית יועזר מעושנת עם כרוב כבוש חם ובייקון, היתה שמנמנה ודחוסה. הפירה שליווה אותה היה מושלם וגם החמוצים הביתיים (שאליהם כבר התוודענו בשלב הראשונות) היו טובים. ובכל זאת, המנה פשוטה למדי.

נקניקיית יועזר

נתח קצבים אכן היה אדום ועסיסי, כפי שהבטיח התפריט, והוגש עם פירה וירקות ירוקים מוקפצים.

נתח קצבים

בף בורגיניון היתה המנה המוצלחת ביותר בארוחה, עם טעם מודגש של יין אדום, ירקות שורש רכים וקצת בייקון שנתן קיק מעושן. המנה החזירה את סבא שלי 60 שנה אחורה, הישר לתבשיל ה-"ז'רקוייה" מילדותו. המאכל שזכר הוא אמנם סובייטי ולא צרפתי למהדרין, אבל משהו בבישול הארוך של בשר בקר ביין גרם לבלוטות הטעם ללחוץ על כפתורי הנוסטלגיה והרגש וליצור את אותו קסם חמקמק שקורה רק עם אוכל.

בף בורגיניון – טיול למחוזות הנוסטלגיה

לסיכום: התלבטתי האם לפרסם את הביקורת שכן המסעדה כבר עברה לעולם שכולו טוב (קרי, נטול לקוחות מציקים ומבקרים מעיקים) ומה תוסיף הביקורת שלי לנחלת הכלל? לבסוף החלטתי שהבלוג נועד לשמש לא רק "אסופת המלצות" אלא גם רשמים ומחשבות על אוכל ומסעדות וגם, אולי, מצבת זיכרון לאלו שאינן.

אז למרות שבד"כ בהספד אומרים רק דברים טובים, אוסיף שיועזר אמנם זכתה לשבחים מקיר לקיר אבל בשבילי, אפעס, היתה קצת משעממת. נכון, חומרי הגלם נהדרים, הטיפול טוב, היד מיומנת והקהל ותיק ואוהד. אבל יועזר חסרה את הניצוץ והטוויסט שאני מחפשת בארוחה טובה. 3.5 בצלצלים.

New Year's Resolution – סולה

שנת 2012 היתה טובה אלי.

אם שנת 2011 היתה בסימן התמחות-בחינות לשכה-"טיול שחרור", שנת 2012 כבר תפסה כיוון בוגר יותר. התחלתי לעבוד לראשונה בחיי בעבודה של גדולים, החלטתי שאני רוצה להתחתן ואז זה גם קרה, ואפילו הספקתי לדחוף פנימה ירח דבש מהמם בתאילנד.

שנת 2012 גם היתה לא רעה מבחינה קולינרית. חגגתי על הבר בארוחת יומולדת במזללה, קפצתי ללאנצ'ים מתוקתקים בדליקטסן, לא הבנתי על מה הבאזז בקיטשן מרקט בנמל, הזמנתי חברה שקפצה לביקור מחו"ל לעסקית בשולחן, הכנתי את קיבתי למזרח בלונג סנג, התבאסתי (ואז גם התנשאתי נורא) על אוכל בינוני-מינוס בתמחור מחוצף-פלוס באלומה במעלות-תרשיחא, התמוגגתי עם אמא מפפרדלה פונגי ברפובליקה דה רונימוטי, התענגתי על אוכל תאילנדי אמיתי ועוד ועוד.

אבל בבלוג – יוק. דממת אלחוט שרק צרצור ההארדיסק מפר אותה.

וזה לא שלא ניסיתי. הזמנתי לי ולחבריי (בשתלטנות אופיינית) מנות מעניינות שירכיבו תפריט מאוזן, צילמתי המון, טעמתי מהצלחות של כולם, ניתחתי כל ביס והבטחתי שהפעם, הנה הפעם, אני כותבת.

אז כמנהג הגויים ולכבוד השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו לטובה, אני מבטיחה לעצמי ולרבבות מעריציי המאוכזבים שהשנה אשקיע בבלוג היקר שלי, מקור גאוותי המוצנעת. השנה אתעקש לתרגם את התחושות למילים, להתחבט בניסוחים, לכתוב, למחוק ולשכתב עד שתצא תחת ידי רשימה ראויה. והנה אני מתחילה.

סולה מגרה את החושים כבר בכניסה, בלב שוק הפשפשים ביפו. המסעדה שוכנת במבנה אבן עות'מני שמור היטב עם קשתות יפיפיות שנותנות את הטון לאווירה רומנטית משהו, ששמחנו לחלוק בשלישיה עם נעה. את האווירה.

הקשתות והאווירה

לפתיחה הוגש ללא חיוב לחם וחמאה, פשוט, טעים ונעים. בשלב מסוים המרנו את החמאה בניגובים מרוטב החמאה ופרמזן של מנת הקאפאלטי (שרבות ידובר עליה בהמשך).

לחם וחמאה. מה עוד צריך הבנאדם?

התלבטנו לגבי המנות הראשונות והחלטנו על תוכנית חלוקה: פולנטה ופטריות (38 ₪) – קוביות פולנטה מטוגנות עם שלל פטריות (לרבות פטריות מלך היער המוצלחות) ברוטב לימוני מעט, פטרוזיליה קצוצה והרבה שום ופרמז'ן. על אף שאנוכי מחסידי הפולנטה הרכה והממרחית, גם בתור חטיף נגיס, פריך מבחוץ ורך מבפנים, היא נהדרת. הפטריות והלימון נתנו קונטרה והמנה כולה היתה טובה מאוד.

פולנטה פונגי

הראשונה השניה שחלקנו האפילה על קודמתה: קאפאלאטי די פנוקיה (44 ₪) – כיסוני בצק ממולאים בקרם תירס ומסקרפונה. שיעור בתורת הכיסונים – הבצק דק ועדין, הפה מופתע מהמתיקות החלבית של המילוי הרענן והמקורי, רוטב חמאה ופרמזן עוטף את הכיסונים ברכות ומן העירית הקצוצה מבליח טעם עוקצני. שלמות צרופה.

קאפלאטי די פאנוקיה. לנשק לשף את הידיים.

שלב העיקריות הגענו עם ציפיות גבוהות. לזניה ווצ'יאנרה (68 ₪) – מנהג נלוז ומביך רכשתי לי, לקרוא ביקורת והמלצות לפני כל ביקור במסעדה, לעיין בקפידה ומראש בתפריט ולפנטז מה אני אזמין עוד בבית (או חמור מכך, במשרד. מתכון וודאי לצעידה בוטחת למטבח הקומתי אל עבר צנצנת הבייגלה). לפיכך, ועל סמך תחזיות מקדימות מבשרות טוב, נחתה על שולחננו צלחת מהבילה של לזניה זנב שור. המילוי בושל ארוכות והיה רך ומפורר כמעט, הרוטב היה נהדר. למרות שאני לא מסוגלת לשמוע את צמד המילים השחוק עד לזרא "אוכל מנחם", קשה לי שלא להגדיר אותה כך. מנה חורפית נהדרת.

לזניה זנב שור

פילה מוסר עם תרד וניוקי דלעת (82 ₪) – מנה מתפריט הספיישלים. נראה שאי אפשר להכתיר ארוחה בהצלחה עד שליאור לא מקבל את המנה הגרועה בשולחן. ואכן, לאור עושר המנות האחרות, נותרה מנת הדג די סתמית. הניוקי היה נחמד, והתרד היה לימוני וטעים, אבל מנת הדג לא היתה מעניינת או מיוחדת וגם לא טעימה באופן יוצא דופן

פילה מוסר, תרד וניוקי דלעת

טרייפל אנגלי (36 ₪) – על מנת להרשים את נעה התפנקנו בקינוח, ומתוך שתי האפשרויות היחידות בתפריט הוזמן הטרייפל – שכבות של עוגת ספוג, קצת פירות יער חבויים, מסקרפונה ותותים. נחמד ותו לא.

בהמלצת המלצרית, ליווינו את הארוחה בבקבוק יין Dolcetto d'Alba אדום מאיזור פיימונטה באיטליה (160 ₪). היין הצפון-איטלקי החמיא למנות והיה בחירה מוצלחת.

לסיכום: האווירה מקסימה, האוכל מצוין ברובו ובתמחור הוגן. מדי פעם יש חוסר עקביות אבל החוויה הכוללת מוצלחת מאוד. 4 בצלצלים.