טוטו

ארבעה וחצי בצלצלים

זהו, גם אני עוד עו"ד. קצת לפני מועד בחינות הלשכה (להלן ובסעיף קטן זה: "יום הדין"), הודעתי קבל עם ועדה שאני רוצה לחגוג (בתקווה, טפו, חמסה, חמסה) במסעדה שווה. הפור נפל על טוטו ששוכנת בלב העשייה המשפטית בת"א, מול ביהמ"ש המחוזי בתוך מגדל המוזיאון המתקרא גם "בית הפרקליטים". כמה סימבולי. שולחן זוגי הוזמן ל-8 וחצי. ביום הדין הסתובבתי כחולת ירח ברחובות תל אביב עד אשר נתקבל הסמס המיוחל שהודיע על פרסום פיתרון מוצע לבחינה ונתן את האות להתחיל בחגיגות זהירות.

לטוטו נקשרו כתרים רבים, ודי בצדק. השף ירון שלו נחשב לילד הפלא של עולם הקולינריה הישראלי. הוא מונה לשף המסעדה בגיל 24, כאשר מאחוריו ניסיון עשיר בן 12 שנות בישול והתמחות אצל שפים מובילים, ביניהם עזרא קדם, רפי כהן ויונתן רושפלד.

נאמנים לשיטת ה-Bring Your Bottle, הבאנו עמנו יין "תג אדום" של יקב אבידן (לאחר שווידאתי מראש שהיין לא נמצא בתפריט היינות של המסעדה) ונאלצנו לספוג את דמי החליצה המופרכים – 60 שקלים לבקבוק. בחור צעיר עבר ליד השולחן והעיף מבט ביקורתי ובוחן. מאוחר יותר התגלה לנו כי זה הסומלייה וכנראה שלמזלנו, עברנו את הבחינה.

ללא מילים הגיעו לשולחן לחם, זיתים ושמן זית עם מעט עגבניות מרוסקות. כמה אני אוהבת כשהלחם בחינם. כן אני יודעת, זה טיפשי, זה מגולם במחיר המנות הגבוה וזה סתם פסיכולוגי, אבל I just can't help it. אני אוהבת פינוקים. מאוד התאפקתי ולא ביקשתי חמאה, מה שהתגלה כהחלטה אסטרטגית נכונה נוכח העובדה שכמות החמאה שצרכתי ביתר המנות היתה מדאיגה כל קרדיולוג ממוצע.

הלחם. לא התאפקנו וכמעט שכחנו לצלם.

החלטה אסטרטגית נוספת (אכילה במסעדה כמשל לשדה קרב) היתה לחלוק את כל המנות, או כפי שחלק מחבריי מכנים זאת, "לעשות שני וליאור". המדובר בטקטיקה מתוחכמת, שיתרונותיה וחסרונותיה ברורים. היתרונות – טעימה של מנות רבות יותר, גיוון רב, לעיתים חיסכון כלכלי מסוים. החיסרון – בעוד אני אומניבורית מוצהרת, הצדיק דובק בדיני הכשרות. לפעמים זה מצליח לנו, לפעמים דרכינו מתפצלות. בטוטו זה עבד ולהלן התוצאות:

ראשית הגיעה צלחת שנראתה כאילו הושאלה ממוזיאון תל אביב לאמנות הסמוך. משיחות עזות צבע של קרם אבוקדו וואסבי (גאוני) וקרם פלפל צ'יפוטלה. מעליהם פזורים ברישול מכוון גלילות סשימי טונה אדומה, צנוניות, בצל אדום, קישוט פטרוזיליה.

הטונה היתה טריה וטובה מאוד, המנה היתה Over Priced, הצלחת נוגבה עד תום. אנחנו מוכנים למנה הבאה.

דיוקן סשימי טונה אדומה על קנבס לבן, ירון שלו 2011

מן המפורסמות שבמנות טוטו היא הפיצה הלבנה (68 ש"ח). פיצה ביאנקה (נטולת רוטב עגבניות) עם פטריות יער, כמהין, בייקון וגאודה. כשהונחה אחר כבוד על שולחננו עלה ממנה אד ריח משכר של כמהין. בסה"כ פיצה. לפעמים אני סולדת מסופרלטיבים חזקים מדי, נרתעת מהכתרות נחרצות. ולמרות האמור לעיל, אחרי ביס הכרזתי שזו הפיצה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי. הטעם, המרקם, ובעיקר התוספות, הו התוספות, הפכו אותה לאלוהית.

פיצה לבנה, הדובדבן שבקצפת

הבאה בתור היתה ניוקי ערמונים חמאת כמהין ופרמז'ן מיושן (78 ש"ח).

נראה שירון שלו הגה את המנה הרבה לפני שהיא החלה לצוץ תחת כל עץ רענן ובכל בית קפה מצ'וקמק, והגרסה שלו היא ללא ספק אחת המצטיינות. שוב אותו ניחוח כמהין, שוב אותה חמאה נדיבה, כמה ערמונים שהתחבאו בין ניוקי מאורכים וטובים, גילוחי פרזמן. כבד, טעים ומושחת. אסטרטגיית החלוקה  מוכיחה את עצמה במנה הזו. ניוקי תמיד משעמם בפה בשלב מסוים, המנה אינה קטנה, כבדה למדי וממילא טעימה מדי מכדי לאכול אותה לבד.

ניוקי ערמונים - גרסת המקור

אבוסים ומבושמים, הגענו לשלב הקינוח. מנת הקנולי מסקרפונה ותותים, שרבות נכתב עליה, נגמרה למגינת ליבי ולכן נאלצנו להסתפק בפרופיטרולים עם בננה מקורמלת וגלידת וניל – קלאסי טעים ועשיר.

פרופיטרולים עם בננה מקורמלת וגלידת וניל

סיכומו של דבר, טוטו היא מסעדה מצוינת, יקרה ומגוונת. למרות הכיוון האיטלקי הכללי, היא פוזלת למטבחים אחרים (ע"ע הסשימי) ועושה זאת בהצלחה מרובה. 4 וחצי בצלצלים.

אדורה

אחרי שתיקה רועמת וממושכת מדי, אני מפרסמת ביקורת שנכתבה די מזמן, והתעכבה בעיקר מטעמי עצלות ובחינות לשכה.

התכנסנו לחגוג יום הולדת לליאור[1], 6 אנשים בצהרי יום שישי. מיטב המוחות (נו טוב, אני ואחותו) איחדו כוחות כדי לבחור מסעדה שתתאים לאירוע – גיוון ומבחר סביר, לא מתחכם מדי, לא יקר מדי, לא טרף מדי ושיהיה טעים מאוד. מסיבה לא מובנת לי, אדורה מצליחה לחמוק מאור הזרקורים בסצנת המסעדות התל אביבית האכזרית. כבר הרבה זמן בשטח, שומרת על איכות גבוהה, רף מחירים נמוך להגחיך (עסקית ב-59 שקלים!) ועם זאת, בניגוד למפעלי רושפלד בע"מ, קליקת בראסרי-הוטל-קופי בר וגו', שמה לא עולה בקריאה ראשונה כששוברים את הראש איפה לאכול.

השף אבי ביטון נכנס לעולם המסעדנות בגיל צעיר אך מהר מיצב עצמו כשף מבטיח בנוף הקולינרי הישראלי. אדורה נחשבת לספינת הדגל שלו. אתר המסעדה מגדיר את התפריט כ"מנות ביסטרו אופייניות אך לא בהכרח באוריינטציה הצרפתית הקלאסית, אלא בנגיעות ים-תיכוניות עדכניות". אני הקטנה, בלשון משוחררת, הייתי מכנה זאת "בישול צרפוקאי מודרני".

הערה אחרונה לפני שאצלול לתיאורים קולינריים: לאורך כל הארוחה קיבלנו שלל הפתעות על חשבון הבית. אינני יודעת אם זה נבע מהעובדה שחיכינו לשולחן 5 דקות תמימות (זו לפחות היתה טענת המסעדה, אנחנו סתם חשבנו שהקדמנו), או כי המלצרית שלנו למדה שנתיים מתחתיי (הזיהוי היה חד צדדי, למרבה המבוכה) או שמישהו שם לב שכל מנה שנחתה על השולחן זכתה למתקפת פפראצי ולקריאות "לא לאכול!". מכל מקום, נהנינו באופן כמעט מביש מכל ה"לפנק-לפנק-לפנק" הזה וראיתי לנכון לשתף על תקן גילוי נאות.

הארוחה נפתחה ב-6 גביעי קיר רויאל, OTH. קצת אחריהם הגיע במתנה מהמטבח פטה כבדים – פטה מכבדי עוף ואווז, חמאה ומעט קוניאק. מנה נפלאה, הפטה היה רך ומוצלח והוגש לצד ריבת חצילים מצוינת וקוביות ג'לי יין (שהיה קצת מוזר).

פטה כבדים

המלצרית חצי-התעקשה שנזמין את הלחם ולכן ליוונו בהתלהבות כנועה את כל המנות עם לחם שאור מעולה, שום קונפי, חמאה, מלח גס ועגבניות מיובשות.

לחם

לו היינו ככל העמים, סביר להניח שהיתה מתפתחת פה מסורת קולינרית ישראלית משובחת. מטבח המתבסס על דגה מקומית, בשר כבש, עגבניות וחצילים שטופי שמש והמון ירקות, טחינה ועוד דברים טובים. לו היה נוצר "מטבח ישראלי" ולא ערב-רב (ומשובח לא פחות) של השפעות עדתיות-גלותיות, מנת סביצ'ה "סלט ערבי" וקרם זעתר הייתה מצטרפת בשמחה לפנתיאון. מה יותר מתבקש מלשדך פיסות דג ים תיכוני לסלט ירקות קצוץ דק-דק, מתובל בהרבה לימון ושמן זית. שובל של קרם פרש עם זעתר הוסיף פרשנות מקומית והפך את המנה לעילאית.

פרשנות ישראלית לסביצ'ה

סלט בלנד ירוקים הורכב מהרבה חסות, אגסים ותפוחים, פרמזן בכמויות ואגוזי מלך. סלט ירוק טעים ומכובד בגודלו, הקריצה הצרפתית של הארוחה.

סלט בלנד ירוקים

פלאפל חצילים (תוספת 7 שקלים לעסקית) – פלאפל ממולא בבשר חצילים שרופים, עשבי תיבול וגבינת פרמז'ן, מוגש בליווי סלט נבטי חמנייה. ווריאציה מעניינת לפלאפל הרגיל, טעימה עד מאוד.

פלאפל חצילים

סלט עוף הגיע עטוף בנייר חום וחתום בצ'ופסטיקס, כמו חבילת הפתעה חביבה ופיקנטית שכללה נתחי עוף, בצל סגול, כוסברה, גזר ובצל ירוק, שילוב שמושך את המטבח חזק שמאלה לכיוון המזרח הרחוק. מנה נחמדה אבל Nothing to write home about ולא משתלבת עם הקונספט הכללי שמאפיין את המנות.

סלט עוף אסייתי

לעומתה, מנה מרוקאית פרופר, בלי פיוז'ן וקשקושים היא סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות' שלישיית סיגרים ארוכים ממולאים בבשר עגל ומתובלים בתערובת תבלינים מרוקאית, מוגשים עם טחינה ועגבניות טריות, הוכיחו שסיגרים זה לא רק "אולמי בונבון". הסיגרים של אדורה עשויים ביד מקצועית ואוהבת, טריים, קראנצ'יים מטיגון עמוק, וממכרים לאללה.

סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות'

לשלב המנות העיקריות הגענו די מלאים אך כוחנו במותנינו.

מנת הריזוטו עם תרד ועגבניות לחות שאכלנו ואהבנו בעבר הוחלפה בריזוטו מבושל בציר ירקות ויין לבן, ירקות שורש, כמהין, תרד ערבי, נגיעת שמנת ופרמזן. מנה מצויינת, שמנתית וסמיכה כפי שריזוטו צריך להיות, שלא נפלה מקודמתה (שעדיין מוגשת בתפריט הערב).

ריזוטו ביין לבן, ירקות שורש וכמהין

פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו (בתוספת 16 שקלים לעסקית) – מנת מדליוני פילה בקר ברוטב פטריות כמהין ודמי גלס, שהוגשו בליווי פירה קטיפתי וקישוט ירקות היתה ללא ספק העיקרית המנצחת. נתחי הבקר היו מעולים והרוטב הנהדר התערבב עם הפירה החמאתי וגרם לי לאושר רב. גם מהקישוט לא נותר זכר.

פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו

אין מנה ביתית ואהובה יותר מקציצות, ואני אוהבת אותן בכל ז'אנר אפשרי – מטוגנות, מבושלות ברוטב או אפויות (נו טוב, קצת פחות). קציצות הטלה של אבי ביטון הגיעו במחבת ברזל רוחשת, ברוטב עגבניות חריף מעט, תרד ערבי וקונפי תפו"א והיו פשוטות, טעימות וטובות. כל מה שצריך מקציצות.

קציצות טלה

נער היומולדת הצליח להזמין, כהרגלו בקודש, את המנה הגרועה ביותר בשולחן. שווארמה טלה היתה שילוב אוקסימורוני של פיסות בשר יבשושיות שכבמטה קסם הצליחו להותיר את הסועד עם תחושה שומנית מוגזמת (המלצרית הזהירה מבעוד מועד, אנחנו נותרנו שאננים). השווארמה הוגשה על לאפה בליווי טחינה ועגבניות קצוצות. ככלל, אין לי התנגדות לאכול מנות רחוב במסעדה (ע"ע אברקסס צפון) אבל בניגוד למנה בשווארמה דבוש, אני מצפה לקבל במסעדה ערך מוסף, טוויסט לא שגרתי או איכות בלתי מתפשרת. אף אחת מהדרישות הנ"ל לא היתה בשווארמה של אדורה.

במחווה חד פעמית ולאור יום הולדתו, הוא קיבל מחצית מהמנה שלי ושמח בחלקו.

שווארמה טלה

בשלב הקינוחים קצת התלבטנו בין גליליות פטיסייר עם קולי תותים (39 שקלים) למנת שלושה שוקולדים. מכיוון שיש לי חולשה עוד מילדותי לגליליות, נפל הפור. 3 גלילים ממולאים בקרם פטיסייר נחו על רוטב תותים חמצמץ ונהדר. לחובבי הקינוחים הלא-מאוד מתוקים, המנה הזו התאימה כמו כפפה ליד.

גליליות פטיסייר עם קולי תותים

המלצרית שחשה בדילמת הקינוח שפורטה לעיל, מיהרה לשלוח לעברנו שלושה שוקולדים (33 שקלים) – פאדג' שוקלד מריר ממולא בשוקולד לבן ומעליו גנאש עדין של שוקולד נוגט בליווי גלידת פרג. השחיתות השוקולדית הזו מתאימה לחובבי הז'אנר, לי זה היה קצת כבד.

שלושה שוקולדים

לא הספקנו לומר "הצילו, אנחנו מפוצצים" וכבר נחת על שולחננו קינוח נוסף, "מתנה מאיתנו". בשלב הזה כבר התחיל להיות לא נעים משלל הפינוקים אבל שינסנו מותננו והרבצנו בכפיות:

זאכר הל אספרסו (33 שקלים) – מדובר בטורט שוקולד דק מוטבע בגנאש שוקלד לבן ואספרסו ובקרם אנגלז-הל. למרות המראה הלא-אסתטי בעליל, מדובר במנה אחרונה נחמדה ומפתיעה בטעמי ההל שבה.

זאכר הל אספרסו

סיכומו של דבר, הארוחה היתה מצוינת, השירות יעיל ומוגזם ויחס ה-value for money הוא מהטובים שניתן למצוא כיום בתל אביב. אולי אין הברקה קולינרית בכל המנות אבל יש יד טובה ובטוחה במטבח, אווירה נעימה, "גורמה לכל פועל" ובעיקר טעים מאוד. בדיוק מה שחיפשנו ליום ההולדת. 4 בצלצלים.

---

  [1] החצי? הבויפרנד? בנזוגי שיחיה? ל'? אולי פשוט ליאור וזהו.

קפה 48

בימים אלו, בהם רוטשילד גועש באווירת פועלים מהפכנית מהולה בזיעת שאנטיפי, מביך להודות שאנחנו עדיין מוציאים לא מעט כסף על מסעדות. הדילים בגרופון ודומיו קורצים מאי פעם, הארנק מתהדק והיד נקפצת, אבל הי, אנחנו גרים בתל אביב ואוהבים את זה ולמרות שאנחנו מנסים, ממש משתדלים להסתפק בלחם, הלב כמֵהַּ לעוגות (או במקרה שלי סטייק מדמם ולמצער סביצ'ה טרי).

קפה 48 עונה על כל הפרמטרים. מסעדה לשבת בה עם חברים על בקבוק יין או שניים, לאכול הרבה מנות קטנות עד בינוניות ובניגוד לכל הציפיות, לצאת בנזק סביר עד נמוך לכיס. מסעדה צעירה ונחבאת אל הכלים שנפתחה במקום ששיכן עד כה את הבר "בטי פורד" הוותיק, והספיקה לקנות לעצמה שם אצל כמה וכמה מבקרי מסעדות.

קפה 48 לא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה. המנות קלילות, חלקן פשוטות של ממש אך מבוצעות לעילא (ראה להלן את מנת הלזניה). חלקן מתוחכמות הרבה יותר, לפעמים זה מצליח לפעמים פחות. לפעמים העדר הרצינות הוא מקסים, לפרקים מעצבן. כך למשל, התפריט בקפה 48 אינו מחולק בשמרנות בנאלית לראשונות-עיקריות-קינוחים אלא באופן ספורדי, לקטגוריות משעשעות וטיפשיות: קר וקצר, מתחמם וחם. מדוע מנות בולונז ולחמניה עם שפונדרה, עיקריות חמות לכל דבר, מצויות בקטגורית "מתחמם" ואילו מנות כגון לזניה ופפרדלה מצאו עצמן בקטגורית "חם"? שהרי אין הבדל מהותי בגודל, במחיר או במידת הטמפרטורה בה מוגשת המנה. לקפה 48 פתרונים. דוגמא נוספת היא הצהרת המלצרית בדבר סדר הגעת המנות לשולחן: "כל המנות יוצאות מתי שהן מוכנות". במצברוח קרבי רגיל, אמירה מתרשלת-בנעימים מסוג זה היתה מקוממת אותי ומביאה אותי לסנן מתחת לשפם מניפסט רטנוני בדבר ניסיון של מסעדות להצדיק חוסר מקצועיותן, אבל אנחנו באנו לאכול עם חברים ופנינו לשלום. ולכן החלטנו לזרום על מקבץ מנות שנדמו לנו כראשונות (בסיועה הנדיב של המלצרית), ולקוות שהן יגיעו יחד, או לפחות בפיגור קטנטן ובלתי אופנתי.

מנת סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים (25 ש"ח) היתה בול קליעה. טעמיה החזקים של הגבינה הכחולה החמיאו לסלק המתוק ויצרו הרמוניה טעימה בפה.

סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים

שילוב מסקרן של סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית (28 ש"ח) משך את תשומת ליבנו. לבושתי אודה שמעולם לא אכלתי סברס עד לאותו רגע מכונן. פרוסות הסברס המתוקות והגבינה החמצמצה היתה משובחת יצרו מנה רעננה ושמחה.

סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית

פסגת הראשונות היתה ללא ספק סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה, אפונת שלג (45 ש"ח). דג היום היה פרידה, אפונת השלג הוחלפה בחיתוכים דקיקים של שעועית ירוקה כמעט נאה (חבל, לטעמי אפונת השלג הפריכה היתה מתאימה יותר). הרומסקו, רוטב ספרדי שמורכב משקדים לבנים, צנוברים ופלפלים אדומים (ובמנה שלנו הוחלפו בפפריקה) היה נפלא ונערם בהנאה על הלחם הטעים שהגיע על חשבון הבית (10 נקודות זכות אוטומטיות).

סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה

בגזרת המתחמם, אבל לגמרי במגרש הקונספטואלי של המנות הקרות נדגמה גם כרובית אפויה בזרעי חרדל (19 ש"ח) – פשוט פשוט וטעים. הכרובית היתה מעט קריספית מהאפייה והיוותה מנת פתיחה חביבה ולא מחייבת.

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית

מלוח הספיישלים הוזמנה מנת סלט בורי כבוש עם תפוחי אדמה והררי בצל. בשלב הגישושים שאלנו את המלצרית בחשש מה בדבר הליך הכבישה, קרי האם מדובר בכבישה עדינה בלימון (כמו מנות סביצ'ה רבות) או בכבישה בחומץ נוסח עדות אשכנז, שראוי להשיק איתה כוסית וודקה קפואה. המלצרית גמגמה ואנחנו לא התעקשנו לוודא. התברר כי בורי כבוש הינו שם קוד לדג מלוח. למרות הייצוג הרוסי המכובד בשולחן, אנחנו פחות התחברנו למנה הזו ולטעמיו האגרסיביים של החומץ. סבא וסבתא בוודאי היו מרוצים.

1, 2, 3 דג מלוח!

לאחר הראשונות המוצלחות, נחנו קמעה, התרווחנו בכסא, הזמנו עוד בקבוק יין מיקב סוסון ים וציפינו לבואן של העיקריות.

מקרב המנות המוצלחות ביותר בארוחה אם לא ה- היתה הפפרדלה עם ראגו זנב שור (54 ש"ח) – מנה נדיבה בגודלה ומצוינת בטעמה. הפסטה הרחבה והטעימה כשלעצמה (כחובבת בצק מושבעת, אני שוקלת להכתיר את הפפרדלה כצורת הפסטה האהובה עליי) השתלבה נהדר עם תבשיל זנב השור שבושל ארוכות בציר יין אדום עד שהפיק טעם בשרי מרוכז ויחד עם גילוחי הפרמז'ן העבים החגיגה רק התעצמה.

פפרדלה עם ראגו זנב שור

המבורגר בלחמניית קייטנה (45 ש"ח)  – וריאציה מעניינת להמבורגר או לסלופי ג'ו. במקום בשר בקר טחון – נתחי שפונדרה בבישול ארוך ובמקום לחמניית המבורגר קונבנציונלית – לחמניית סומסום נוסטלגית, תפוחה ומתקתקה, מהסוג שאמא שלי היתה קונה מדי בוקר בסיבוב הקבוע עם הכלבה. הלחמניה מצליחה לספוג אליה את מיצי הבשר ולמרות האפיל הילדותי, מדובר ב"מנת מבוגרים" טובה מאוד.

המבורגר למבוגרים

מנה חלשה יחסית מקרב העיקריות היתה דג קוד עם עדשים שחורות ומולים (65 ש"ח) וחטאה הגדול ביותר היה השעמום. הטעמים היו עדינים מדי, הדג כמעט ולא תובל והוגש לבנבן וחיוור, מצע העדשים היה יבש ושיווע לרוטב או שמן זית אולי חמאה נדיבה – Anything. המולים שפוזרו בין לבין היו נחמדים ותו לא, ולא תרמו למכלול הטעמים. ביקור קודם במסעדה הותיר בי רשמים חיובים מאוד בנוגע למנה הזו ולא ברור לי מה השתבש בדרך.

דג קוד עם עדשים שחורות ומולים

בימינו אין זכות קיום למסעדה ללא ייצוג של פולנטה בתפריט. הפרשנות הישראלית לממליגה יכולה להצליח (ע"ע הפולנטה האלוהית של מחניודה, שהייתי מוכנה לאכול אותה מדי ערב עד לפרישתי בשיבה טובה מן העולם) ויכולה להיות עוד דייסת תירס. הפולנטה עם סקאלופס (48 ש"ח) של קפה 48 היתה נחמדה, על משקל "בחורה עם לב זהב". הסקאלופס לעומת זאת, 3 במספר, היו טריים וטובים. 

פולנטה ושלושת המוסקטרים

מנת לזניה אפויה בתנור אבן (43 ש"ח) היתה לזניה צמחונית "בסיסית", עגבניות, פסטה וגבינה ותו לא, מכובדת בגודלה ובטעמה, מבעבעת ורוחשת עדיין, שהפיצה ניחוחות איטלקיים משכרים בכל השולחן. מנה פשוטה בביצוע מוצלח מאוד. ללא ספק הולם את הקטגוריה "חם", שלא לומר "רותח".

היינו צריכים לעצור בשלב הזה, מבושמים כהוגן מהיין ומרוצים למדי מהעיקריות, אבל הדחף לסיים במתוק היה גדול מאיתנו. שני הקינוחים שנדגמו היו מאכזבים:

 פנה קוטה קורנפלקס (28 ש"ח) פנה קוטה קרמלית חביבה מצופה בקורנפלקס (אמיתי), לא מעניין ולא מענג. הקינוח בעל השם המפתה טרייפל דובדבנים (29 ש"ח) הורכב משכבות של קרם ונילי (המלצרית אמרה פטיסייר אבל בעיני יהיה זה עלבון) סמיך מדי, דובדבנים שהושרו בליקר כלשהו שהיה די דומיננטי ובקרקעית הגביע – פיסות עוגת ספוג מיותרת. פשוט לא טעים.

פנה קוטה קרמל וטרייפל דובדבנים

סיכומו של דבר, אוכל טעים עד טעים מאוד במחיר לכל פועל. זיהינו פוטנציאל השתפרות גבוה לאחר שתשויפנה הפינות המחוספסות. ואולי הן פשוט תוותרנה כך וזה יהיה Just as fine.

3.5 בצלצלים.

זה לא כל כך נעים לראות ביסטרו סגור (או ריק)

לוקיישן לוקיישן לוקיישן. כל נדל"ניסט סוג ז' יפמפם את הסיסמה הזו. ועם זאת, עומדת פינה סופר-אטרקטיבית ברח' דיזינגוף-פרישמן וסובלת שנים ממסעדות בינוניות מינוס. כש-Josepha Bistro and Bar הגיע לשכונה והתמקם בפינה הזו, נמלאנו תקווה שהנה בא לציון גואל ושיווינו בדמיוננו ביסטרו שמח וקליל. באופן מפתיע אולי, מרכז דיזינגוף עמוס בברים, בתי קפה ומאכליות רחוב, אבל היצע המסעדות דל למדי ולפעמים בא לו לאדם קצת יותר מסביח. גו'זפה אמנם משתדלת לפתור את סוגיית האוכל ומציעה תפריט מגוון במחירים נוחי-כיס, אבל ממש לא מנסה להיות מקום קליל. חיפוי עץ כהה, ריהוט כבד, החלונות הגדולים כוסו בוילונות תחרה ומסתירים את הרחוב מן העוברים והשבים ואין שולחנות בחוץ. לו הייתי ארכיטקטית הייתי קובעת בהטעמה פלצנית שהמסעדה "לא מתכתבת עם המרחב הגיאוגרפי בו היא מצויה". באופן סימביוטי למדי, גם הבחוץ לא מתכתב עם הבפנים והמסעדה נותרת ריקה למדי בכל שעות הפעילות.

מפרגנים אך חוששים, ישבנו על שתי כוסות יין שיראז אוסטרלי (26 ₪) ודגמנו שתי מנות מהתפריט.

הראשונה היתה פטה כבד עוף וריבת בצל (30 ₪). הפטה היה רך ונעים לחיך, הוגש עם טוסטונים מתבקשים וריבת הבצל המתקתקה היתה טובה גם היא. touché!

פטה כבד עם ריבת בצל

המנה השניה היתה פחות מוצלחת, הישר מתפריט הספיישלים – סלט אנטריקוט (45 ₪)– עלי בייבי לרוב, בצל סגול, סלרי, גזר, עגבניות שרי ומספר נתחי אנטריקוט טובים דווקא שהתחבאו בקרקעית, אשר הוטבעו באכזריות ברוטב ויניגרט שתלטן. חבל.

סלט אנטרקוט

בנקודה מסוימת בערב, הברמן הוציא צ'ייסרים של שנאפס מלון-וודקה לכל המסעדה. חבורות סועדים צוהלות ניצלו את הדיל הלילי (המבורגר או סנדביץ' רוסטביף + כוס בירה או למברוסקו ב-69 שקלים), ונדמה היה שאנו חוזים בערב השוקק ביותר בתולדות המקום. בצהרי יום שישי למחרת, הוא שוב היה ריק ועצוב.

ג'וזפה, פרישמן 41, תל אביב

הרברט סמואל

ארבעה וחצי בצלצלים

הכל התחיל בעסקה טובה שהסתיימה בבקבוק יין יוקרתי במתנה (יער יתיר 2007, אם אתם מתעקשים). מכיוון שלא בכל יום אנו זוכים לשתות יין המתומחר ב-250 שקלים לבקבוק טבין ותקילין, זממנו לפתוח אותו באיזה ספיישל אוקייז'ן, נניח למשל, ככה סתם בשליפה מהמותן, סוף הסטאז' של הבחור. ואז אבא שלי, כוהן היין של המשפחה, הטעים ואמר שלא מתאים (וכשהדברים אמורים בי, אז גם לא מסתבר בעליל) לשתות יין בלי משהו קטן ליד, בתור ליווי מחמיא. ואז חשבנו על מסעדה ראויה שתהלום את היין ואת המאורע. ומהון להון התגלגלנו להרברט סמואל ולחשבון בסך 470 שקלים לפני. שונא מתנות יחיה.

הרברט סמואל נמצאת על הכוונת שלי המון המון זמן. יונתן רושפלד, שף נערץ ומושמץ לפרקים, סקרן אותי מאוד ומכל שלוש המסעדות תחת שרביט ניהולו, בחרנו לאכול בספינת הדגל. הרשמים והמסקנות לפניכם:

סלסילת לחמים (19 שקלים) – חברים שהם מעריצים מושבעים של המסעדה דחקו בנו לא לוותר על הלחם, אפילו שהוא בתוספת תשלום. ככלל, אין לי בעיה מהותית לשלם על לחם (למרות שתמיד נחמד יותר כשהוא מגיע בחינם), אבל מרגיז אותי כשהלחם מתומחר באופן שערורייתי וללא Refill. עם זאת, סלסילת הלחמים באמת ובתמים היתה טעימה וכללה לחמניות אניס, לחם אגוזים ומיני באגט בלוויית שמן זית ובלסמי, וצלוחית זיתים (שמגיעה בכל מקרה, גם לאלו שמתקמצנים על הלחם). לבקשתנו קיבלנו חמאה שהוגשה קרה וקשה למריחה.

סלט העגבניות הכה מזוהה עם הרברט סמואל (42 ש"ח)- 5 סוגי עגבניות (שרי צהובות, אדומות, טייגר), זעתר, בצל סגול וירוק, גבינת טולום (גבינת כבשים טורקית) והשוס האמיתי – עגבניות צלויות. טרי, רענן וטעים.

סלט העגבניות המפורסם

טרטר טורו טונה אדומה (62 ש"ח)– מנה מבולבלת והחלשה ביותר בכל הארוחה, שלא החליטה מאיזה צד של הגלובוס היא מגיעה: הנציגים האירופאיים – כמהין וארטישוק. אסייתי למהדרין – רוטב שכלל סויה, מירין, שמן סומסום וצ'ילי.  בשר הטורו (נתח הבטן של הטונה האדומה) היה טרי אבל טעמו נבלע בבליל התוספות המוגזמות.

טורו מפוצץ בדינרוס ומה לא

רצינו עוד מנת דגים לראשונות והמלצר/ברמן המליץ בחום על מנה חדשה בתפריט – וריאציה של המקום לגרבדלקס (56 ש"ח) – סלמון, תפוחי אדמה בשמנת שמיר, בצל ירוק וחזרת, קרם כוסברה וקונפיטורת שומר. גם פה ניכר רצון להתאמץ יתר על המידה. בעוד שהסלמון שנפרס כמו סשימי היה איכותי וטעים, וסלט תפוחי האדמה הקלאסי עם טוויסט של חזרת היה כה רוסי ומצויין, בלטו בזרותם קרם הכוסברה והקונפיטורה. למרבה המזל, כל הרכיבים הללו הוגשו בנפרד על צפחה שחורה ולכן יכולנו להתעלם באלגנטיות מהמרכיבים המיותרים, לטבול את הסלמון בשמנת החמוצה, להתמקד בעיקר ולהתענג.

גרבדלקס אה לה רושפלד

ניוקי ערמונים (56 ש"ח) – אפונת שלג, פרמז'ן, ערמונים, חמאה וכמהין. לא בכדי המנה הזו היא אחת ממנות הדגל של הרברט סמואל. ניוקי משובחים, רוטב עדין ומלטף עם ריח כמהין משכר, אפונת שלג פריכה כקונטרה. מנה מעולה שלא בכדי נכנסה לפנתאון.

ניוקי ערמונים

כשהגענו לשלב בו צריך לבחור את המנה העיקרית, התלבטנו קשות אבל הלב רצה בשר ושאלנו את המלצר/ברמן האם אפשר "להכשיר" מנה בשרית כלשהי, לטובת החצי הצדיק במשפחה. הוא בדק במטבח ואמר שהמנה הבשרית היחידה שניתן לבודד את מרכיביה החלביים מהבשריים היא נתח הקצבים. וכך הגיעה אל פינו המנה כדלקמן:
נתח קצבים (145 ש"ח) – מספר מצומצם של מדליונים (180 גרם ליתר דיוק) מתפוצצים מטעם בשרי עז, שלל ירקות צלויים;  גזר, בצלי שאלוט, פול ירוק ואפונה ולצידם – קרם ארטישוק ירושלמי מצוין ופירה תפוחי אדמה. הפירה אמנם הוגש קר אבל לא טרחנו להתלונן שכן ממילא לא היה לי מקום לעוד שביב פחמימה. מנה נהדרת אך קטנה ביחס למחירה.

נתח קצבים

יש הטוענים שהרברט חלשה בקינוחים. ובכן חברים, הרשו לי לחלוק על קביעה נלוזה זו. הקינוח שאכלנו, יער שחור (42 ש"ח), המורכב ממוס שוקולד, שכבת קרם אנגלז ונילי ועשיר, דובדבנים שהושרו בליקר אלכוהולי שהוציא מהם את המיטב וכדור סורבה פירות יער היה לא פחות ממעולה.

יער שחור. מוס השוקולד מתחבא מתחת לוניל

בשובינו הביתה מרוצים ומזגזגים, הגענו למספר מסקנות:

1) יין טוב באמת הוא יין שאפשר לשתות כמו מיץ וכל רע לא יאונה לך.

2) הרברט סמואל היא מסעדה טובה מאוד המשתמשת בחומרי גלם מעולים, אך לא כל המנות אחידות ברמתן.

3) הרברט סמואל היא מסעדה יקרה מדי. אולי זה הקטע עם הלחם. אולי התמחור הפרוע של היינות בתפריט. כבר שילמנו סכומים גבוהים במסעדות בעבר אבל התחושה היא שהמסעדה לא מצליחה לתת לסועד חוויה כוללת ושלמה, מעבר לאוכל. אולי זה משהו באווירה, אולי צריך לשייף בקצוות.

מכל מקום, ועד לפעם הבאה – 4 וחצי בצלצלים.