ארבעה וחצי בצלצלים
זהו, גם אני עוד עו"ד. קצת לפני מועד בחינות הלשכה (להלן ובסעיף קטן זה: "יום הדין"), הודעתי קבל עם ועדה שאני רוצה לחגוג (בתקווה, טפו, חמסה, חמסה) במסעדה שווה. הפור נפל על טוטו ששוכנת בלב העשייה המשפטית בת"א, מול ביהמ"ש המחוזי בתוך מגדל המוזיאון המתקרא גם "בית הפרקליטים". כמה סימבולי. שולחן זוגי הוזמן ל-8 וחצי. ביום הדין הסתובבתי כחולת ירח ברחובות תל אביב עד אשר נתקבל הסמס המיוחל שהודיע על פרסום פיתרון מוצע לבחינה ונתן את האות להתחיל בחגיגות זהירות.
לטוטו נקשרו כתרים רבים, ודי בצדק. השף ירון שלו נחשב לילד הפלא של עולם הקולינריה הישראלי. הוא מונה לשף המסעדה בגיל 24, כאשר מאחוריו ניסיון עשיר בן 12 שנות בישול והתמחות אצל שפים מובילים, ביניהם עזרא קדם, רפי כהן ויונתן רושפלד.
נאמנים לשיטת ה-Bring Your Bottle, הבאנו עמנו יין "תג אדום" של יקב אבידן (לאחר שווידאתי מראש שהיין לא נמצא בתפריט היינות של המסעדה) ונאלצנו לספוג את דמי החליצה המופרכים – 60 שקלים לבקבוק. בחור צעיר עבר ליד השולחן והעיף מבט ביקורתי ובוחן. מאוחר יותר התגלה לנו כי זה הסומלייה וכנראה שלמזלנו, עברנו את הבחינה.
ללא מילים הגיעו לשולחן לחם, זיתים ושמן זית עם מעט עגבניות מרוסקות. כמה אני אוהבת כשהלחם בחינם. כן אני יודעת, זה טיפשי, זה מגולם במחיר המנות הגבוה וזה סתם פסיכולוגי, אבל I just can't help it. אני אוהבת פינוקים. מאוד התאפקתי ולא ביקשתי חמאה, מה שהתגלה כהחלטה אסטרטגית נכונה נוכח העובדה שכמות החמאה שצרכתי ביתר המנות היתה מדאיגה כל קרדיולוג ממוצע.
הלחם. לא התאפקנו וכמעט שכחנו לצלם.
החלטה אסטרטגית נוספת (אכילה במסעדה כמשל לשדה קרב) היתה לחלוק את כל המנות, או כפי שחלק מחבריי מכנים זאת, "לעשות שני וליאור". המדובר בטקטיקה מתוחכמת, שיתרונותיה וחסרונותיה ברורים. היתרונות – טעימה של מנות רבות יותר, גיוון רב, לעיתים חיסכון כלכלי מסוים. החיסרון – בעוד אני אומניבורית מוצהרת, הצדיק דובק בדיני הכשרות. לפעמים זה מצליח לנו, לפעמים דרכינו מתפצלות. בטוטו זה עבד ולהלן התוצאות:
ראשית הגיעה צלחת שנראתה כאילו הושאלה ממוזיאון תל אביב לאמנות הסמוך. משיחות עזות צבע של קרם אבוקדו וואסבי (גאוני) וקרם פלפל צ'יפוטלה. מעליהם פזורים ברישול מכוון גלילות סשימי טונה אדומה, צנוניות, בצל אדום, קישוט פטרוזיליה.
הטונה היתה טריה וטובה מאוד, המנה היתה Over Priced, הצלחת נוגבה עד תום. אנחנו מוכנים למנה הבאה.
דיוקן סשימי טונה אדומה על קנבס לבן, ירון שלו 2011
מן המפורסמות שבמנות טוטו היא הפיצה הלבנה (68 ש"ח). פיצה ביאנקה (נטולת רוטב עגבניות) עם פטריות יער, כמהין, בייקון וגאודה. כשהונחה אחר כבוד על שולחננו עלה ממנה אד ריח משכר של כמהין. בסה"כ פיצה. לפעמים אני סולדת מסופרלטיבים חזקים מדי, נרתעת מהכתרות נחרצות. ולמרות האמור לעיל, אחרי ביס הכרזתי שזו הפיצה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי. הטעם, המרקם, ובעיקר התוספות, הו התוספות, הפכו אותה לאלוהית.
פיצה לבנה, הדובדבן שבקצפת
הבאה בתור היתה ניוקי ערמונים חמאת כמהין ופרמז'ן מיושן (78 ש"ח).
נראה שירון שלו הגה את המנה הרבה לפני שהיא החלה לצוץ תחת כל עץ רענן ובכל בית קפה מצ'וקמק, והגרסה שלו היא ללא ספק אחת המצטיינות. שוב אותו ניחוח כמהין, שוב אותה חמאה נדיבה, כמה ערמונים שהתחבאו בין ניוקי מאורכים וטובים, גילוחי פרזמן. כבד, טעים ומושחת. אסטרטגיית החלוקה מוכיחה את עצמה במנה הזו. ניוקי תמיד משעמם בפה בשלב מסוים, המנה אינה קטנה, כבדה למדי וממילא טעימה מדי מכדי לאכול אותה לבד.
ניוקי ערמונים - גרסת המקור
אבוסים ומבושמים, הגענו לשלב הקינוח. מנת הקנולי מסקרפונה ותותים, שרבות נכתב עליה, נגמרה למגינת ליבי ולכן נאלצנו להסתפק בפרופיטרולים עם בננה מקורמלת וגלידת וניל – קלאסי טעים ועשיר.
פרופיטרולים עם בננה מקורמלת וגלידת וניל
סיכומו של דבר, טוטו היא מסעדה מצוינת, יקרה ומגוונת. למרות הכיוון האיטלקי הכללי, היא פוזלת למטבחים אחרים (ע"ע הסשימי) ועושה זאת בהצלחה מרובה. 4 וחצי בצלצלים.
שאלוטס בעיר הגדולה 