בימים אלו, בהם רוטשילד גועש באווירת פועלים מהפכנית מהולה בזיעת שאנטיפי, מביך להודות שאנחנו עדיין מוציאים לא מעט כסף על מסעדות. הדילים בגרופון ודומיו קורצים מאי פעם, הארנק מתהדק והיד נקפצת, אבל הי, אנחנו גרים בתל אביב ואוהבים את זה ולמרות שאנחנו מנסים, ממש משתדלים להסתפק בלחם, הלב כמֵהַּ לעוגות (או במקרה שלי סטייק מדמם ולמצער סביצ'ה טרי).
קפה 48 עונה על כל הפרמטרים. מסעדה לשבת בה עם חברים על בקבוק יין או שניים, לאכול הרבה מנות קטנות עד בינוניות ובניגוד לכל הציפיות, לצאת בנזק סביר עד נמוך לכיס. מסעדה צעירה ונחבאת אל הכלים שנפתחה במקום ששיכן עד כה את הבר "בטי פורד" הוותיק, והספיקה לקנות לעצמה שם אצל כמה וכמה מבקרי מסעדות.
קפה 48 לא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה. המנות קלילות, חלקן פשוטות של ממש אך מבוצעות לעילא (ראה להלן את מנת הלזניה). חלקן מתוחכמות הרבה יותר, לפעמים זה מצליח לפעמים פחות. לפעמים העדר הרצינות הוא מקסים, לפרקים מעצבן. כך למשל, התפריט בקפה 48 אינו מחולק בשמרנות בנאלית לראשונות-עיקריות-קינוחים אלא באופן ספורדי, לקטגוריות משעשעות וטיפשיות: קר וקצר, מתחמם וחם. מדוע מנות בולונז ולחמניה עם שפונדרה, עיקריות חמות לכל דבר, מצויות בקטגורית "מתחמם" ואילו מנות כגון לזניה ופפרדלה מצאו עצמן בקטגורית "חם"? שהרי אין הבדל מהותי בגודל, במחיר או במידת הטמפרטורה בה מוגשת המנה. לקפה 48 פתרונים. דוגמא נוספת היא הצהרת המלצרית בדבר סדר הגעת המנות לשולחן: "כל המנות יוצאות מתי שהן מוכנות". במצברוח קרבי רגיל, אמירה מתרשלת-בנעימים מסוג זה היתה מקוממת אותי ומביאה אותי לסנן מתחת לשפם מניפסט רטנוני בדבר ניסיון של מסעדות להצדיק חוסר מקצועיותן, אבל אנחנו באנו לאכול עם חברים ופנינו לשלום. ולכן החלטנו לזרום על מקבץ מנות שנדמו לנו כראשונות (בסיועה הנדיב של המלצרית), ולקוות שהן יגיעו יחד, או לפחות בפיגור קטנטן ובלתי אופנתי.
מנת סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים (25 ש"ח) היתה בול קליעה. טעמיה החזקים של הגבינה הכחולה החמיאו לסלק המתוק ויצרו הרמוניה טעימה בפה.
סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים
שילוב מסקרן של סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית (28 ש"ח) משך את תשומת ליבנו. לבושתי אודה שמעולם לא אכלתי סברס עד לאותו רגע מכונן. פרוסות הסברס המתוקות והגבינה החמצמצה היתה משובחת יצרו מנה רעננה ושמחה.
סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית
פסגת הראשונות היתה ללא ספק סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה, אפונת שלג (45 ש"ח). דג היום היה פרידה, אפונת השלג הוחלפה בחיתוכים דקיקים של שעועית ירוקה כמעט נאה (חבל, לטעמי אפונת השלג הפריכה היתה מתאימה יותר). הרומסקו, רוטב ספרדי שמורכב משקדים לבנים, צנוברים ופלפלים אדומים (ובמנה שלנו הוחלפו בפפריקה) היה נפלא ונערם בהנאה על הלחם הטעים שהגיע על חשבון הבית (10 נקודות זכות אוטומטיות).
סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה
בגזרת המתחמם, אבל לגמרי במגרש הקונספטואלי של המנות הקרות נדגמה גם כרובית אפויה בזרעי חרדל (19 ש"ח) – פשוט פשוט וטעים. הכרובית היתה מעט קריספית מהאפייה והיוותה מנת פתיחה חביבה ולא מחייבת.
אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית
מלוח הספיישלים הוזמנה מנת סלט בורי כבוש עם תפוחי אדמה והררי בצל. בשלב הגישושים שאלנו את המלצרית בחשש מה בדבר הליך הכבישה, קרי האם מדובר בכבישה עדינה בלימון (כמו מנות סביצ'ה רבות) או בכבישה בחומץ נוסח עדות אשכנז, שראוי להשיק איתה כוסית וודקה קפואה. המלצרית גמגמה ואנחנו לא התעקשנו לוודא. התברר כי בורי כבוש הינו שם קוד לדג מלוח. למרות הייצוג הרוסי המכובד בשולחן, אנחנו פחות התחברנו למנה הזו ולטעמיו האגרסיביים של החומץ. סבא וסבתא בוודאי היו מרוצים.
1, 2, 3 דג מלוח!
לאחר הראשונות המוצלחות, נחנו קמעה, התרווחנו בכסא, הזמנו עוד בקבוק יין מיקב סוסון ים וציפינו לבואן של העיקריות.
מקרב המנות המוצלחות ביותר בארוחה אם לא ה- היתה הפפרדלה עם ראגו זנב שור (54 ש"ח) – מנה נדיבה בגודלה ומצוינת בטעמה. הפסטה הרחבה והטעימה כשלעצמה (כחובבת בצק מושבעת, אני שוקלת להכתיר את הפפרדלה כצורת הפסטה האהובה עליי) השתלבה נהדר עם תבשיל זנב השור שבושל ארוכות בציר יין אדום עד שהפיק טעם בשרי מרוכז ויחד עם גילוחי הפרמז'ן העבים החגיגה רק התעצמה.
פפרדלה עם ראגו זנב שור
המבורגר בלחמניית קייטנה (45 ש"ח) – וריאציה מעניינת להמבורגר או לסלופי ג'ו. במקום בשר בקר טחון – נתחי שפונדרה בבישול ארוך ובמקום לחמניית המבורגר קונבנציונלית – לחמניית סומסום נוסטלגית, תפוחה ומתקתקה, מהסוג שאמא שלי היתה קונה מדי בוקר בסיבוב הקבוע עם הכלבה. הלחמניה מצליחה לספוג אליה את מיצי הבשר ולמרות האפיל הילדותי, מדובר ב"מנת מבוגרים" טובה מאוד.
המבורגר למבוגרים
מנה חלשה יחסית מקרב העיקריות היתה דג קוד עם עדשים שחורות ומולים (65 ש"ח) וחטאה הגדול ביותר היה השעמום. הטעמים היו עדינים מדי, הדג כמעט ולא תובל והוגש לבנבן וחיוור, מצע העדשים היה יבש ושיווע לרוטב או שמן זית אולי חמאה נדיבה – Anything. המולים שפוזרו בין לבין היו נחמדים ותו לא, ולא תרמו למכלול הטעמים. ביקור קודם במסעדה הותיר בי רשמים חיובים מאוד בנוגע למנה הזו ולא ברור לי מה השתבש בדרך.
דג קוד עם עדשים שחורות ומולים
בימינו אין זכות קיום למסעדה ללא ייצוג של פולנטה בתפריט. הפרשנות הישראלית לממליגה יכולה להצליח (ע"ע הפולנטה האלוהית של מחניודה, שהייתי מוכנה לאכול אותה מדי ערב עד לפרישתי בשיבה טובה מן העולם) ויכולה להיות עוד דייסת תירס. הפולנטה עם סקאלופס (48 ש"ח) של קפה 48 היתה נחמדה, על משקל "בחורה עם לב זהב". הסקאלופס לעומת זאת, 3 במספר, היו טריים וטובים. 
- פולנטה ושלושת המוסקטרים
מנת לזניה אפויה בתנור אבן (43 ש"ח) היתה לזניה צמחונית "בסיסית", עגבניות, פסטה וגבינה ותו לא, מכובדת בגודלה ובטעמה, מבעבעת ורוחשת עדיין, שהפיצה ניחוחות איטלקיים משכרים בכל השולחן. מנה פשוטה בביצוע מוצלח מאוד. ללא ספק הולם את הקטגוריה "חם", שלא לומר "רותח".
היינו צריכים לעצור בשלב הזה, מבושמים כהוגן מהיין ומרוצים למדי מהעיקריות, אבל הדחף לסיים במתוק היה גדול מאיתנו. שני הקינוחים שנדגמו היו מאכזבים:
פנה קוטה קורנפלקס (28 ש"ח) פנה קוטה קרמלית חביבה מצופה בקורנפלקס (אמיתי), לא מעניין ולא מענג. הקינוח בעל השם המפתה טרייפל דובדבנים (29 ש"ח) הורכב משכבות של קרם ונילי (המלצרית אמרה פטיסייר אבל בעיני יהיה זה עלבון) סמיך מדי, דובדבנים שהושרו בליקר כלשהו שהיה די דומיננטי ובקרקעית הגביע – פיסות עוגת ספוג מיותרת. פשוט לא טעים.
פנה קוטה קרמל וטרייפל דובדבנים
סיכומו של דבר, אוכל טעים עד טעים מאוד במחיר לכל פועל. זיהינו פוטנציאל השתפרות גבוה לאחר שתשויפנה הפינות המחוספסות. ואולי הן פשוט תוותרנה כך וזה יהיה Just as fine.
3.5 בצלצלים.
שאלוטס בעיר הגדולה 