אחרי שתיקה רועמת וממושכת מדי, אני מפרסמת ביקורת שנכתבה די מזמן, והתעכבה בעיקר מטעמי עצלות ובחינות לשכה.
התכנסנו לחגוג יום הולדת לליאור[1], 6 אנשים בצהרי יום שישי. מיטב המוחות (נו טוב, אני ואחותו) איחדו כוחות כדי לבחור מסעדה שתתאים לאירוע – גיוון ומבחר סביר, לא מתחכם מדי, לא יקר מדי, לא טרף מדי ושיהיה טעים מאוד. מסיבה לא מובנת לי, אדורה מצליחה לחמוק מאור הזרקורים בסצנת המסעדות התל אביבית האכזרית. כבר הרבה זמן בשטח, שומרת על איכות גבוהה, רף מחירים נמוך להגחיך (עסקית ב-59 שקלים!) ועם זאת, בניגוד למפעלי רושפלד בע"מ, קליקת בראסרי-הוטל-קופי בר וגו', שמה לא עולה בקריאה ראשונה כששוברים את הראש איפה לאכול.
השף אבי ביטון נכנס לעולם המסעדנות בגיל צעיר אך מהר מיצב עצמו כשף מבטיח בנוף הקולינרי הישראלי. אדורה נחשבת לספינת הדגל שלו. אתר המסעדה מגדיר את התפריט כ"מנות ביסטרו אופייניות אך לא בהכרח באוריינטציה הצרפתית הקלאסית, אלא בנגיעות ים-תיכוניות עדכניות". אני הקטנה, בלשון משוחררת, הייתי מכנה זאת "בישול צרפוקאי מודרני".
הערה אחרונה לפני שאצלול לתיאורים קולינריים: לאורך כל הארוחה קיבלנו שלל הפתעות על חשבון הבית. אינני יודעת אם זה נבע מהעובדה שחיכינו לשולחן 5 דקות תמימות (זו לפחות היתה טענת המסעדה, אנחנו סתם חשבנו שהקדמנו), או כי המלצרית שלנו למדה שנתיים מתחתיי (הזיהוי היה חד צדדי, למרבה המבוכה) או שמישהו שם לב שכל מנה שנחתה על השולחן זכתה למתקפת פפראצי ולקריאות "לא לאכול!". מכל מקום, נהנינו באופן כמעט מביש מכל ה"לפנק-לפנק-לפנק" הזה וראיתי לנכון לשתף על תקן גילוי נאות.
הארוחה נפתחה ב-6 גביעי קיר רויאל, OTH. קצת אחריהם הגיע במתנה מהמטבח פטה כבדים – פטה מכבדי עוף ואווז, חמאה ומעט קוניאק. מנה נפלאה, הפטה היה רך ומוצלח והוגש לצד ריבת חצילים מצוינת וקוביות ג'לי יין (שהיה קצת מוזר).
פטה כבדים
המלצרית חצי-התעקשה שנזמין את הלחם ולכן ליוונו בהתלהבות כנועה את כל המנות עם לחם שאור מעולה, שום קונפי, חמאה, מלח גס ועגבניות מיובשות.
לחם
לו היינו ככל העמים, סביר להניח שהיתה מתפתחת פה מסורת קולינרית ישראלית משובחת. מטבח המתבסס על דגה מקומית, בשר כבש, עגבניות וחצילים שטופי שמש והמון ירקות, טחינה ועוד דברים טובים. לו היה נוצר "מטבח ישראלי" ולא ערב-רב (ומשובח לא פחות) של השפעות עדתיות-גלותיות, מנת סביצ'ה "סלט ערבי" וקרם זעתר הייתה מצטרפת בשמחה לפנתיאון. מה יותר מתבקש מלשדך פיסות דג ים תיכוני לסלט ירקות קצוץ דק-דק, מתובל בהרבה לימון ושמן זית. שובל של קרם פרש עם זעתר הוסיף פרשנות מקומית והפך את המנה לעילאית.
פרשנות ישראלית לסביצ'ה
סלט בלנד ירוקים הורכב מהרבה חסות, אגסים ותפוחים, פרמזן בכמויות ואגוזי מלך. סלט ירוק טעים ומכובד בגודלו, הקריצה הצרפתית של הארוחה.
סלט בלנד ירוקים
פלאפל חצילים (תוספת 7 שקלים לעסקית) – פלאפל ממולא בבשר חצילים שרופים, עשבי תיבול וגבינת פרמז'ן, מוגש בליווי סלט נבטי חמנייה. ווריאציה מעניינת לפלאפל הרגיל, טעימה עד מאוד.
פלאפל חצילים
סלט עוף הגיע עטוף בנייר חום וחתום בצ'ופסטיקס, כמו חבילת הפתעה חביבה ופיקנטית שכללה נתחי עוף, בצל סגול, כוסברה, גזר ובצל ירוק, שילוב שמושך את המטבח חזק שמאלה לכיוון המזרח הרחוק. מנה נחמדה אבל Nothing to write home about ולא משתלבת עם הקונספט הכללי שמאפיין את המנות.
סלט עוף אסייתי
לעומתה, מנה מרוקאית פרופר, בלי פיוז'ן וקשקושים היא סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות' שלישיית סיגרים ארוכים ממולאים בבשר עגל ומתובלים בתערובת תבלינים מרוקאית, מוגשים עם טחינה ועגבניות טריות, הוכיחו שסיגרים זה לא רק "אולמי בונבון". הסיגרים של אדורה עשויים ביד מקצועית ואוהבת, טריים, קראנצ'יים מטיגון עמוק, וממכרים לאללה.
סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות'
לשלב המנות העיקריות הגענו די מלאים אך כוחנו במותנינו.
מנת הריזוטו עם תרד ועגבניות לחות שאכלנו ואהבנו בעבר הוחלפה בריזוטו מבושל בציר ירקות ויין לבן, ירקות שורש, כמהין, תרד ערבי, נגיעת שמנת ופרמזן. מנה מצויינת, שמנתית וסמיכה כפי שריזוטו צריך להיות, שלא נפלה מקודמתה (שעדיין מוגשת בתפריט הערב).
ריזוטו ביין לבן, ירקות שורש וכמהין
פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו (בתוספת 16 שקלים לעסקית) – מנת מדליוני פילה בקר ברוטב פטריות כמהין ודמי גלס, שהוגשו בליווי פירה קטיפתי וקישוט ירקות היתה ללא ספק העיקרית המנצחת. נתחי הבקר היו מעולים והרוטב הנהדר התערבב עם הפירה החמאתי וגרם לי לאושר רב. גם מהקישוט לא נותר זכר.
פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו
אין מנה ביתית ואהובה יותר מקציצות, ואני אוהבת אותן בכל ז'אנר אפשרי – מטוגנות, מבושלות ברוטב או אפויות (נו טוב, קצת פחות). קציצות הטלה של אבי ביטון הגיעו במחבת ברזל רוחשת, ברוטב עגבניות חריף מעט, תרד ערבי וקונפי תפו"א והיו פשוטות, טעימות וטובות. כל מה שצריך מקציצות.
קציצות טלה
נער היומולדת הצליח להזמין, כהרגלו בקודש, את המנה הגרועה ביותר בשולחן. שווארמה טלה היתה שילוב אוקסימורוני של פיסות בשר יבשושיות שכבמטה קסם הצליחו להותיר את הסועד עם תחושה שומנית מוגזמת (המלצרית הזהירה מבעוד מועד, אנחנו נותרנו שאננים). השווארמה הוגשה על לאפה בליווי טחינה ועגבניות קצוצות. ככלל, אין לי התנגדות לאכול מנות רחוב במסעדה (ע"ע אברקסס צפון) אבל בניגוד למנה בשווארמה דבוש, אני מצפה לקבל במסעדה ערך מוסף, טוויסט לא שגרתי או איכות בלתי מתפשרת. אף אחת מהדרישות הנ"ל לא היתה בשווארמה של אדורה.
במחווה חד פעמית ולאור יום הולדתו, הוא קיבל מחצית מהמנה שלי ושמח בחלקו.
שווארמה טלה
בשלב הקינוחים קצת התלבטנו בין גליליות פטיסייר עם קולי תותים (39 שקלים) למנת שלושה שוקולדים. מכיוון שיש לי חולשה עוד מילדותי לגליליות, נפל הפור. 3 גלילים ממולאים בקרם פטיסייר נחו על רוטב תותים חמצמץ ונהדר. לחובבי הקינוחים הלא-מאוד מתוקים, המנה הזו התאימה כמו כפפה ליד.
גליליות פטיסייר עם קולי תותים
המלצרית שחשה בדילמת הקינוח שפורטה לעיל, מיהרה לשלוח לעברנו שלושה שוקולדים (33 שקלים) – פאדג' שוקלד מריר ממולא בשוקולד לבן ומעליו גנאש עדין של שוקולד נוגט בליווי גלידת פרג. השחיתות השוקולדית הזו מתאימה לחובבי הז'אנר, לי זה היה קצת כבד.
שלושה שוקולדים
לא הספקנו לומר "הצילו, אנחנו מפוצצים" וכבר נחת על שולחננו קינוח נוסף, "מתנה מאיתנו". בשלב הזה כבר התחיל להיות לא נעים משלל הפינוקים אבל שינסנו מותננו והרבצנו בכפיות:
זאכר הל אספרסו (33 שקלים) – מדובר בטורט שוקולד דק מוטבע בגנאש שוקלד לבן ואספרסו ובקרם אנגלז-הל. למרות המראה הלא-אסתטי בעליל, מדובר במנה אחרונה נחמדה ומפתיעה בטעמי ההל שבה.
זאכר הל אספרסו
סיכומו של דבר, הארוחה היתה מצוינת, השירות יעיל ומוגזם ויחס ה-value for money הוא מהטובים שניתן למצוא כיום בתל אביב. אולי אין הברקה קולינרית בכל המנות אבל יש יד טובה ובטוחה במטבח, אווירה נעימה, "גורמה לכל פועל" ובעיקר טעים מאוד. בדיוק מה שחיפשנו ליום ההולדת. 4 בצלצלים.
[1] החצי? הבויפרנד? בנזוגי שיחיה? ל'? אולי פשוט ליאור וזהו.
שאלוטס בעיר הגדולה 