שנת 2012 היתה טובה אלי.
אם שנת 2011 היתה בסימן התמחות-בחינות לשכה-"טיול שחרור", שנת 2012 כבר תפסה כיוון בוגר יותר. התחלתי לעבוד לראשונה בחיי בעבודה של גדולים, החלטתי שאני רוצה להתחתן ואז זה גם קרה, ואפילו הספקתי לדחוף פנימה ירח דבש מהמם בתאילנד.
שנת 2012 גם היתה לא רעה מבחינה קולינרית. חגגתי על הבר בארוחת יומולדת במזללה, קפצתי ללאנצ'ים מתוקתקים בדליקטסן, לא הבנתי על מה הבאזז בקיטשן מרקט בנמל, הזמנתי חברה שקפצה לביקור מחו"ל לעסקית בשולחן, הכנתי את קיבתי למזרח בלונג סנג, התבאסתי (ואז גם התנשאתי נורא) על אוכל בינוני-מינוס בתמחור מחוצף-פלוס באלומה במעלות-תרשיחא, התמוגגתי עם אמא מפפרדלה פונגי ברפובליקה דה רונימוטי, התענגתי על אוכל תאילנדי אמיתי ועוד ועוד.
אבל בבלוג – יוק. דממת אלחוט שרק צרצור ההארדיסק מפר אותה.
וזה לא שלא ניסיתי. הזמנתי לי ולחבריי (בשתלטנות אופיינית) מנות מעניינות שירכיבו תפריט מאוזן, צילמתי המון, טעמתי מהצלחות של כולם, ניתחתי כל ביס והבטחתי שהפעם, הנה הפעם, אני כותבת.
אז כמנהג הגויים ולכבוד השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו לטובה, אני מבטיחה לעצמי ולרבבות מעריציי המאוכזבים שהשנה אשקיע בבלוג היקר שלי, מקור גאוותי המוצנעת. השנה אתעקש לתרגם את התחושות למילים, להתחבט בניסוחים, לכתוב, למחוק ולשכתב עד שתצא תחת ידי רשימה ראויה. והנה אני מתחילה.
סולה מגרה את החושים כבר בכניסה, בלב שוק הפשפשים ביפו. המסעדה שוכנת במבנה אבן עות'מני שמור היטב עם קשתות יפיפיות שנותנות את הטון לאווירה רומנטית משהו, ששמחנו לחלוק בשלישיה עם נעה. את האווירה.
הקשתות והאווירה
לפתיחה הוגש ללא חיוב לחם וחמאה, פשוט, טעים ונעים. בשלב מסוים המרנו את החמאה בניגובים מרוטב החמאה ופרמזן של מנת הקאפאלטי (שרבות ידובר עליה בהמשך).
לחם וחמאה. מה עוד צריך הבנאדם?
התלבטנו לגבי המנות הראשונות והחלטנו על תוכנית חלוקה: פולנטה ופטריות (38 ₪) – קוביות פולנטה מטוגנות עם שלל פטריות (לרבות פטריות מלך היער המוצלחות) ברוטב לימוני מעט, פטרוזיליה קצוצה והרבה שום ופרמז'ן. על אף שאנוכי מחסידי הפולנטה הרכה והממרחית, גם בתור חטיף נגיס, פריך מבחוץ ורך מבפנים, היא נהדרת. הפטריות והלימון נתנו קונטרה והמנה כולה היתה טובה מאוד.
פולנטה פונגי
הראשונה השניה שחלקנו האפילה על קודמתה: קאפאלאטי די פנוקיה (44 ₪) – כיסוני בצק ממולאים בקרם תירס ומסקרפונה. שיעור בתורת הכיסונים – הבצק דק ועדין, הפה מופתע מהמתיקות החלבית של המילוי הרענן והמקורי, רוטב חמאה ופרמזן עוטף את הכיסונים ברכות ומן העירית הקצוצה מבליח טעם עוקצני. שלמות צרופה.
קאפלאטי די פאנוקיה. לנשק לשף את הידיים.
שלב העיקריות הגענו עם ציפיות גבוהות. לזניה ווצ'יאנרה (68 ₪) – מנהג נלוז ומביך רכשתי לי, לקרוא ביקורת והמלצות לפני כל ביקור במסעדה, לעיין בקפידה ומראש בתפריט ולפנטז מה אני אזמין עוד בבית (או חמור מכך, במשרד. מתכון וודאי לצעידה בוטחת למטבח הקומתי אל עבר צנצנת הבייגלה). לפיכך, ועל סמך תחזיות מקדימות מבשרות טוב, נחתה על שולחננו צלחת מהבילה של לזניה זנב שור. המילוי בושל ארוכות והיה רך ומפורר כמעט, הרוטב היה נהדר. למרות שאני לא מסוגלת לשמוע את צמד המילים השחוק עד לזרא "אוכל מנחם", קשה לי שלא להגדיר אותה כך. מנה חורפית נהדרת.
לזניה זנב שור
פילה מוסר עם תרד וניוקי דלעת (82 ₪) – מנה מתפריט הספיישלים. נראה שאי אפשר להכתיר ארוחה בהצלחה עד שליאור לא מקבל את המנה הגרועה בשולחן. ואכן, לאור עושר המנות האחרות, נותרה מנת הדג די סתמית. הניוקי היה נחמד, והתרד היה לימוני וטעים, אבל מנת הדג לא היתה מעניינת או מיוחדת וגם לא טעימה באופן יוצא דופן
פילה מוסר, תרד וניוקי דלעת
טרייפל אנגלי (36 ₪) – על מנת להרשים את נעה התפנקנו בקינוח, ומתוך שתי האפשרויות היחידות בתפריט הוזמן הטרייפל – שכבות של עוגת ספוג, קצת פירות יער חבויים, מסקרפונה ותותים. נחמד ותו לא.
בהמלצת המלצרית, ליווינו את הארוחה בבקבוק יין Dolcetto d'Alba אדום מאיזור פיימונטה באיטליה (160 ₪). היין הצפון-איטלקי החמיא למנות והיה בחירה מוצלחת.
לסיכום: האווירה מקסימה, האוכל מצוין ברובו ובתמחור הוגן. מדי פעם יש חוסר עקביות אבל החוויה הכוללת מוצלחת מאוד. 4 בצלצלים.
שאלוטס בעיר הגדולה 