ארבעה וחצי בצלצלים
הכל התחיל בעסקה טובה שהסתיימה בבקבוק יין יוקרתי במתנה (יער יתיר 2007, אם אתם מתעקשים). מכיוון שלא בכל יום אנו זוכים לשתות יין המתומחר ב-250 שקלים לבקבוק טבין ותקילין, זממנו לפתוח אותו באיזה ספיישל אוקייז'ן, נניח למשל, ככה סתם בשליפה מהמותן, סוף הסטאז' של הבחור. ואז אבא שלי, כוהן היין של המשפחה, הטעים ואמר שלא מתאים (וכשהדברים אמורים בי, אז גם לא מסתבר בעליל) לשתות יין בלי משהו קטן ליד, בתור ליווי מחמיא. ואז חשבנו על מסעדה ראויה שתהלום את היין ואת המאורע. ומהון להון התגלגלנו להרברט סמואל ולחשבון בסך 470 שקלים לפני. שונא מתנות יחיה.
הרברט סמואל נמצאת על הכוונת שלי המון המון זמן. יונתן רושפלד, שף נערץ ומושמץ לפרקים, סקרן אותי מאוד ומכל שלוש המסעדות תחת שרביט ניהולו, בחרנו לאכול בספינת הדגל. הרשמים והמסקנות לפניכם:
סלסילת לחמים (19 שקלים) – חברים שהם מעריצים מושבעים של המסעדה דחקו בנו לא לוותר על הלחם, אפילו שהוא בתוספת תשלום. ככלל, אין לי בעיה מהותית לשלם על לחם (למרות שתמיד נחמד יותר כשהוא מגיע בחינם), אבל מרגיז אותי כשהלחם מתומחר באופן שערורייתי וללא Refill. עם זאת, סלסילת הלחמים באמת ובתמים היתה טעימה וכללה לחמניות אניס, לחם אגוזים ומיני באגט בלוויית שמן זית ובלסמי, וצלוחית זיתים (שמגיעה בכל מקרה, גם לאלו שמתקמצנים על הלחם). לבקשתנו קיבלנו חמאה שהוגשה קרה וקשה למריחה.
סלט העגבניות הכה מזוהה עם הרברט סמואל (42 ש"ח)- 5 סוגי עגבניות (שרי צהובות, אדומות, טייגר), זעתר, בצל סגול וירוק, גבינת טולום (גבינת כבשים טורקית) והשוס האמיתי – עגבניות צלויות. טרי, רענן וטעים.
סלט העגבניות המפורסם
טרטר טורו טונה אדומה (62 ש"ח)– מנה מבולבלת והחלשה ביותר בכל הארוחה, שלא החליטה מאיזה צד של הגלובוס היא מגיעה: הנציגים האירופאיים – כמהין וארטישוק. אסייתי למהדרין – רוטב שכלל סויה, מירין, שמן סומסום וצ'ילי. בשר הטורו (נתח הבטן של הטונה האדומה) היה טרי אבל טעמו נבלע בבליל התוספות המוגזמות.
טורו מפוצץ בדינרוס ומה לא
רצינו עוד מנת דגים לראשונות והמלצר/ברמן המליץ בחום על מנה חדשה בתפריט – וריאציה של המקום לגרבדלקס (56 ש"ח) – סלמון, תפוחי אדמה בשמנת שמיר, בצל ירוק וחזרת, קרם כוסברה וקונפיטורת שומר. גם פה ניכר רצון להתאמץ יתר על המידה. בעוד שהסלמון שנפרס כמו סשימי היה איכותי וטעים, וסלט תפוחי האדמה הקלאסי עם טוויסט של חזרת היה כה רוסי ומצויין, בלטו בזרותם קרם הכוסברה והקונפיטורה. למרבה המזל, כל הרכיבים הללו הוגשו בנפרד על צפחה שחורה ולכן יכולנו להתעלם באלגנטיות מהמרכיבים המיותרים, לטבול את הסלמון בשמנת החמוצה, להתמקד בעיקר ולהתענג.
גרבדלקס אה לה רושפלד
ניוקי ערמונים (56 ש"ח) – אפונת שלג, פרמז'ן, ערמונים, חמאה וכמהין. לא בכדי המנה הזו היא אחת ממנות הדגל של הרברט סמואל. ניוקי משובחים, רוטב עדין ומלטף עם ריח כמהין משכר, אפונת שלג פריכה כקונטרה. מנה מעולה שלא בכדי נכנסה לפנתאון.
ניוקי ערמונים
כשהגענו לשלב בו צריך לבחור את המנה העיקרית, התלבטנו קשות אבל הלב רצה בשר ושאלנו את המלצר/ברמן האם אפשר "להכשיר" מנה בשרית כלשהי, לטובת החצי הצדיק במשפחה. הוא בדק במטבח ואמר שהמנה הבשרית היחידה שניתן לבודד את מרכיביה החלביים מהבשריים היא נתח הקצבים. וכך הגיעה אל פינו המנה כדלקמן:
נתח קצבים (145 ש"ח) – מספר מצומצם של מדליונים (180 גרם ליתר דיוק) מתפוצצים מטעם בשרי עז, שלל ירקות צלויים; גזר, בצלי שאלוט, פול ירוק ואפונה ולצידם – קרם ארטישוק ירושלמי מצוין ופירה תפוחי אדמה. הפירה אמנם הוגש קר אבל לא טרחנו להתלונן שכן ממילא לא היה לי מקום לעוד שביב פחמימה. מנה נהדרת אך קטנה ביחס למחירה.
נתח קצבים
יש הטוענים שהרברט חלשה בקינוחים. ובכן חברים, הרשו לי לחלוק על קביעה נלוזה זו. הקינוח שאכלנו, יער שחור (42 ש"ח), המורכב ממוס שוקולד, שכבת קרם אנגלז ונילי ועשיר, דובדבנים שהושרו בליקר אלכוהולי שהוציא מהם את המיטב וכדור סורבה פירות יער היה לא פחות ממעולה.
יער שחור. מוס השוקולד מתחבא מתחת לוניל
בשובינו הביתה מרוצים ומזגזגים, הגענו למספר מסקנות:
1) יין טוב באמת הוא יין שאפשר לשתות כמו מיץ וכל רע לא יאונה לך.
2) הרברט סמואל היא מסעדה טובה מאוד המשתמשת בחומרי גלם מעולים, אך לא כל המנות אחידות ברמתן.
3) הרברט סמואל היא מסעדה יקרה מדי. אולי זה הקטע עם הלחם. אולי התמחור הפרוע של היינות בתפריט. כבר שילמנו סכומים גבוהים במסעדות בעבר אבל התחושה היא שהמסעדה לא מצליחה לתת לסועד חוויה כוללת ושלמה, מעבר לאוכל. אולי זה משהו באווירה, אולי צריך לשייף בקצוות.
מכל מקום, ועד לפעם הבאה – 4 וחצי בצלצלים.
שאלוטס בעיר הגדולה 