את אהבתי וסקרנותי למטבחים של אחרים ירשתי מאבא. אבי גדל בבית שסבב סביב אוכל (טעים מאוד, יש לומר), אולם התבלינים היחידים שהיו בשימוש היו מלח, פלפל, שום וקצת פפריקה וכל טעם לא מוכר התקבל בחשדנות רבה במקרה הטוב, ובוז מוצהר במקרה הרע. כאקט מרדני, אבי פיתח אהבה לאוכל חריף, מתובל, אחר. הוא נדד בין מסעדות פועלים והתענג על טעמים לא מוכרים – כמון, כוסברה, עמבה וחריף ועל מאכלים חדשים – מפרום, חריימה והכוכבת הגדולה – קובה.
לאחר שהובאתי בסוד העניינים והושבעתי לא לספר לסבתא, לקח אותי אבא ל"פונדק משה" באור יהודה, פנינה עיראקית בינות למוסכים, ושם, מול סירי ענק ועיניים משתאות של ילדה בת 13, התוודעתי לראשונה לפלא העיראקי הטעים הזה.
מאז הרבה מים זרמו בירקון וכבר יובלות שלא ביקרתי בפונדק משה. בשישי האחרון שמנו פעמינו לשוק התקווה, לתפוס קצת נחת עיראקית בצלחת. התיישבנו במאכליית דוד חביב ובניו שאוחזת ב-2 פיסות נדל"ן נחשקות בשוק התקווה – המסעדה ב"מחלקת הבשר" (שם קוד מקומי לפסאז' האיטליזים) ודוכן הקובות המטוגנות שממול. בדיעבד כנראה שהינו צריכים להסתפק באיזו קובה to-go מהדוכן ובכך לחסוך את מפח הנפש, אבל היינו רעבים וחדורי מטרה.
המסעדה מציעה, נוסף על תפריט שיפודיה שגרתי, מבחר מנות מן המטבח העיראקי. בתחקיר האירוע שנערך לאחר מכן, הבנו שהחשד הראשון היה צריך להתעורר למראה תמונות בתפריט, סימן מובהק למסעדת תיירים (שם קוד מקומי למסעדה בינונית-מינוס). הצהרנו באוזני המלצרית שאנחנו רוצים רק אוכל עיראקי והזמנו בהמלצתה קובה בורגול, 2 מרקי קובה (סלק ובמיה) וסלט ירקות גדול, להקל על המצפון מעומס הקלוריות.
מנת הקובה בורגול (15 שקלים) הגיעה ראשונה, כנשנוש פתיחה. קובה צהבהבה ענקית ומבושמת שהכילה בשר טחון היתה ירית פתיחה מוצלחת וטעימה, טיפונת יבשה, אבל ללא ספק פסגת הארוחה.
קובה בורגול – חצי נחמה
מן המרקים הגיע ראשון מרק קובה סלק (30 שקלים) בסגול עמוק שהמלצרית דיברה בשבחו וציינה כי המרק "חמוץ – מתוק, אבל יותר מתוק מחמוץ". יאמר מיד שהיא צדקה – המרק היה מתוק להחליא, מה שגרם לי לתהות – כשהטבח מאוהב האוכל מלוח יתר על המידה. האם מכאן ניתן להקיש שהטבח בדיכאון קליני?
קובה סלק – sugar rush
בליבי קיוויתי שמרק הקובה במיה (30 שקלים) יהיה מוצלח, כך שאוכל להשתלט עליו ולהשאיר את ליאור לבד במערכה עם קומפוט הסלק. הסטתי את הקערה באלגנטיות וטעמתי מציר המרק האדמדם. המרק היה בטעם של רכז עגבניות קופסתי מדולל במים. הקובות עצמן היו טובות אבל אי אפשר היה לאכול אותן בהתעלם מן הציר החמקמק שעטף אותן בטעם אינסטנט.
קובה במיה
מיואשת, קראתי למלצרית ושאלתי אם אפשר להחליף את אחת המנות. המלצרית פערה עיני עגל לשמע הבקשה ההזויה והסבירה "אנחנו לא מחליפים מנות כי זה הולך לפח". אין ספק שרווח לי לדעת שהמנה אינה חוזרת לסיר הבישול המרכזי. בשלב הזה איבדתי את שארית קור רוחי ועשיתי פרצוף כה אומלל עד שליאור מיהר להזמין חשבון ולקחת אותי לדוכן הסמבוסק הבוכרי הקרוב.
פיסת אושר צרופה ב-7 שקלים הצליחה להשכיח ממני במעט את מאורעות הצהריים. כעת אנחנו זוממים על גיחה לפונדק משה. כנראה שעם נוסטלגיה לא מתווכחים.
בצלצל שאלוט אחד לרפואה.
שאלוטס בעיר הגדולה 