פונדק דה לוקס

אחת הדמויות האהובות עלי ב"בית הקלפים", סדרה מצוינת השואבת את השראתה מתוך הנעשה בכנסת ישראל, היא פרדי. ליתר דיוק, Freddy's, ברביקיו ג'וינט מחוספס אותו פוקד פרנק אנדרווד מדי בוקר למנת צלעות אשר כיכבה בחלומותי בשנה האחרונה וקיבתי לא ידעה מנוח.

והנה כי כן, בשוק הפשפשים נפתח מקום שנראה כמחווה מדויקת לאותו מקום וושינגטוני דמיוני, לרבות העיצוב הגראנג'י הכולל קיר לבנים אדומות-חשופות ושולחנות עץ קטנים.

פונדק דה לוקס מתמקד ומתמחה בעישון בשרים. התפריט מחולק לקטגוריות on the bone (צלעות, אסאדו, עוף צלוי או כנפי עוף) או נתחים לפי משקל, בתמחור הוגן ביותר שנע בין 16 ל-25 שקלים ל-100 גרם. למתקשים בבחירה מציע התפריט גם קומבו מיקס; מגש הכולל 3 סוגי בשר, לחם תירס ותוספת לבחירה לכל אדם.

היינו 4 קרניבורים בעלי שם וקיבולת. הבנים פתחו בקומבו מיקס אדום זוגי (600 ג', 123 ₪) הכולל אסאדו, אונטריב מפורק ופיקנייה. הפיקנייה, נתח אחורי אהוב מהמטבח הברזילאי (מה יש לאומה הזו עם ישבנים?) הגיעה פרוסה לנתחים דקים בעלי טעם בשרי מובהק ומרקם "לעיס". האונטריב, נתח מהמפגש שבין צוואר הבקר לאנטרקוט, היה בדיוק ההיפך – בשר שהתפרק בצלייה ממושכת לפיסות פיסות טעימות. האסאדו (מקבוצת ה-on the bone) היה החוליה הבעייתית בקומבו: חלק מהעצמות היו עטויות שכבה עצומה ומאיימת מדי של שומן שהרתיעה את הבנים (למרות שבינה לבין העצם התחבא בשר משובח) ואילו עצם אחת הגיעה כה יבשה וסיבית כאילו אחד הטבחים ביקש לוודא הריגה בטרם יבוא הנתח אל קרבנו.

קומבו מיקס אדום זוגי

הבנות התמקדו בקומבו מיקס לבן (אצלנו קראו לזה פרה נמוכה) שכלל בייבי ריבס, בטן חזיר וצוואר חזיר (300 ג', 64 ₪). ובכן, לא נעים לומר בקול רם, אבל הקומבו הלבן היה הרבה יותר טעים. כל כך טעים, עד שחזרתי ואמרתי זאת בכל 2-3 ביסים בעיניים מזוגגות מעונג. הצטיין במיוחד צוואר החזיר שהיה עסיסי ורך. בטן חזיר התגלתה כשם קוד אופנתי לנתחי בייקון רכים ושמנים (לא מטוגנים ומלוחים כמו בד"כ) והבייבי ריבס, אותן צלעות מפונטזות, היו אף הן נפלאות והתפרקו מהעצם בהתמסרות.

קומבו מיקס לבן

כאמור, הקומבו מוגש עם לחם תירס נחמד ותוספות שלא נפלו מהסטנדרט הגבוה – קולסלואו, לרוב סלט כרוב מיונזי ועייף, היה מקורי ורענן (תפוח עץ דקיק במקום גזר), סלט גזר פיקנטי, חמוצים, קרעי תפוחי אדמה וצ'יפס פריך. בנוסף קיבלנו 3 צנצנות רטבים – קטשופ סלק מתקתק, ברביקיו ומיונז-חזרת מעולה.

אחרי שהבנו מה אנחנו אוהבים, קינחנו בעוד קצת השלמות כדי שחלילה אף אחד לא יצא מהמסעדה בעמידה זקופה.

השירות היה תמוה למדי. ליתר דיוק – תמה. כל אמירה או בקשה שלנו נענתה בהפתעה מוחלטת: הבאנו יין, אפשר לחלוץ אותו (אגב, 45 ש"ח דמי חליצה)? אנחנו עדיין אוכלים, אל תפני את הצלחות בבקשה. נורא קר, אפשר אולי להעביר לפה את אחת מפטריית החימום? אפשר להחליף סכו"ם בבקשה?
כל משפט שגרתי שכזה זיכה אותנו במבט מבולבל על גבול האבוד משל שוחחנו על פיזיקת קוואנטים, ולרוב נדרשנו להסביר את עצמנו פעם נוספת, לאט ובהדגשה.

בשורה התחתונה, המסעדה-מזללה הזו מספקת value for money מאוד גבוה. התמחור והחלוקה ל-100 גרם מאפשרת משחק עם הכמויות והמגוון (לא אפשרי בכל הנתחים, ואף על פי כן), והביצוע נע בין טוב מאוד למצוין. לא לבעלי לב חלש (או נטיה גנטית מוכרת).

ארבע בצלצלים שמנמנים כי גם הם אכלו מהקומבו.

Read Full Post »

החלום ושברו – דוד חביב ובניו

את אהבתי וסקרנותי למטבחים של אחרים ירשתי מאבא. אבי גדל בבית שסבב סביב אוכל (טעים מאוד, יש לומר), אולם התבלינים היחידים שהיו בשימוש היו מלח, פלפל, שום וקצת פפריקה וכל טעם לא מוכר התקבל בחשדנות רבה במקרה הטוב, ובוז מוצהר במקרה הרע. כאקט מרדני, אבי פיתח אהבה לאוכל חריף, מתובל, אחר. הוא נדד בין מסעדות פועלים והתענג על טעמים לא מוכרים – כמון, כוסברה, עמבה וחריף ועל מאכלים חדשים – מפרום, חריימה והכוכבת הגדולה – קובה.
לאחר שהובאתי בסוד העניינים והושבעתי לא לספר לסבתא, לקח אותי אבא ל"פונדק משה" באור יהודה, פנינה עיראקית בינות למוסכים, ושם, מול סירי ענק ועיניים משתאות של ילדה בת 13, התוודעתי לראשונה לפלא העיראקי הטעים הזה.

מאז הרבה מים זרמו בירקון וכבר יובלות שלא ביקרתי בפונדק משה. בשישי האחרון שמנו פעמינו לשוק התקווה, לתפוס קצת נחת עיראקית בצלחת. התיישבנו במאכליית דוד חביב ובניו שאוחזת ב-2 פיסות נדל"ן נחשקות בשוק התקווה – המסעדה ב"מחלקת הבשר" (שם קוד מקומי לפסאז' האיטליזים) ודוכן הקובות המטוגנות שממול. בדיעבד כנראה שהינו צריכים להסתפק באיזו קובה to-go  מהדוכן ובכך לחסוך את מפח הנפש, אבל היינו רעבים וחדורי מטרה.

המסעדה מציעה, נוסף על תפריט שיפודיה שגרתי, מבחר מנות מן המטבח העיראקי. בתחקיר האירוע שנערך לאחר מכן, הבנו שהחשד הראשון היה צריך להתעורר למראה תמונות בתפריט, סימן מובהק למסעדת תיירים (שם קוד מקומי למסעדה בינונית-מינוס). הצהרנו באוזני המלצרית שאנחנו רוצים רק אוכל עיראקי והזמנו בהמלצתה קובה בורגול, 2 מרקי קובה (סלק ובמיה) וסלט ירקות גדול, להקל על המצפון מעומס הקלוריות.

מנת הקובה בורגול (15 שקלים) הגיעה ראשונה, כנשנוש פתיחה. קובה צהבהבה ענקית ומבושמת שהכילה בשר טחון היתה ירית פתיחה מוצלחת וטעימה, טיפונת יבשה, אבל ללא ספק פסגת הארוחה.

קובה בורגול – חצי נחמה

מן המרקים הגיע ראשון מרק קובה סלק (30 שקלים) בסגול עמוק שהמלצרית דיברה בשבחו וציינה כי המרק "חמוץ – מתוק, אבל יותר מתוק מחמוץ". יאמר מיד שהיא צדקה – המרק היה מתוק להחליא, מה שגרם לי לתהות – כשהטבח מאוהב האוכל מלוח יתר על המידה. האם מכאן ניתן להקיש שהטבח בדיכאון קליני?

קובה סלק – sugar rush

בליבי קיוויתי שמרק הקובה במיה (30 שקלים) יהיה מוצלח, כך שאוכל להשתלט עליו ולהשאיר את ליאור לבד במערכה עם קומפוט הסלק. הסטתי את הקערה באלגנטיות וטעמתי מציר המרק האדמדם. המרק היה בטעם של רכז עגבניות קופסתי מדולל במים. הקובות עצמן היו טובות אבל אי אפשר היה לאכול אותן בהתעלם מן הציר החמקמק שעטף אותן בטעם אינסטנט.

קובה במיה

מיואשת, קראתי למלצרית ושאלתי אם אפשר להחליף את אחת המנות. המלצרית פערה עיני עגל לשמע הבקשה ההזויה והסבירה "אנחנו לא מחליפים מנות כי זה הולך לפח". אין ספק שרווח לי לדעת שהמנה אינה חוזרת לסיר הבישול המרכזי. בשלב הזה איבדתי את שארית קור רוחי ועשיתי פרצוף כה אומלל עד שליאור מיהר להזמין חשבון ולקחת אותי לדוכן הסמבוסק הבוכרי הקרוב.

פיסת אושר צרופה ב-7 שקלים הצליחה להשכיח ממני במעט את מאורעות הצהריים. כעת אנחנו זוממים על גיחה לפונדק משה. כנראה שעם נוסטלגיה לא מתווכחים.

בצלצל שאלוט אחד לרפואה.

Read Full Post »

אדורה

אחרי שתיקה רועמת וממושכת מדי, אני מפרסמת ביקורת שנכתבה די מזמן, והתעכבה בעיקר מטעמי עצלות ובחינות לשכה.

התכנסנו לחגוג יום הולדת לליאור[1], 6 אנשים בצהרי יום שישי. מיטב המוחות (נו טוב, אני ואחותו) איחדו כוחות כדי לבחור מסעדה שתתאים לאירוע – גיוון ומבחר סביר, לא מתחכם מדי, לא יקר מדי, לא טרף מדי ושיהיה טעים מאוד. מסיבה לא מובנת לי, אדורה מצליחה לחמוק מאור הזרקורים בסצנת המסעדות התל אביבית האכזרית. כבר הרבה זמן בשטח, שומרת על איכות גבוהה, רף מחירים נמוך להגחיך (עסקית ב-59 שקלים!) ועם זאת, בניגוד למפעלי רושפלד בע"מ, קליקת בראסרי-הוטל-קופי בר וגו', שמה לא עולה בקריאה ראשונה כששוברים את הראש איפה לאכול.

השף אבי ביטון נכנס לעולם המסעדנות בגיל צעיר אך מהר מיצב עצמו כשף מבטיח בנוף הקולינרי הישראלי. אדורה נחשבת לספינת הדגל שלו. אתר המסעדה מגדיר את התפריט כ"מנות ביסטרו אופייניות אך לא בהכרח באוריינטציה הצרפתית הקלאסית, אלא בנגיעות ים-תיכוניות עדכניות". אני הקטנה, בלשון משוחררת, הייתי מכנה זאת "בישול צרפוקאי מודרני".

הערה אחרונה לפני שאצלול לתיאורים קולינריים: לאורך כל הארוחה קיבלנו שלל הפתעות על חשבון הבית. אינני יודעת אם זה נבע מהעובדה שחיכינו לשולחן 5 דקות תמימות (זו לפחות היתה טענת המסעדה, אנחנו סתם חשבנו שהקדמנו), או כי המלצרית שלנו למדה שנתיים מתחתיי (הזיהוי היה חד צדדי, למרבה המבוכה) או שמישהו שם לב שכל מנה שנחתה על השולחן זכתה למתקפת פפראצי ולקריאות "לא לאכול!". מכל מקום, נהנינו באופן כמעט מביש מכל ה"לפנק-לפנק-לפנק" הזה וראיתי לנכון לשתף על תקן גילוי נאות.

הארוחה נפתחה ב-6 גביעי קיר רויאל, OTH. קצת אחריהם הגיע במתנה מהמטבח פטה כבדים – פטה מכבדי עוף ואווז, חמאה ומעט קוניאק. מנה נפלאה, הפטה היה רך ומוצלח והוגש לצד ריבת חצילים מצוינת וקוביות ג'לי יין (שהיה קצת מוזר).

פטה כבדים

המלצרית חצי-התעקשה שנזמין את הלחם ולכן ליוונו בהתלהבות כנועה את כל המנות עם לחם שאור מעולה, שום קונפי, חמאה, מלח גס ועגבניות מיובשות.

לחם

לו היינו ככל העמים, סביר להניח שהיתה מתפתחת פה מסורת קולינרית ישראלית משובחת. מטבח המתבסס על דגה מקומית, בשר כבש, עגבניות וחצילים שטופי שמש והמון ירקות, טחינה ועוד דברים טובים. לו היה נוצר "מטבח ישראלי" ולא ערב-רב (ומשובח לא פחות) של השפעות עדתיות-גלותיות, מנת סביצ'ה "סלט ערבי" וקרם זעתר הייתה מצטרפת בשמחה לפנתיאון. מה יותר מתבקש מלשדך פיסות דג ים תיכוני לסלט ירקות קצוץ דק-דק, מתובל בהרבה לימון ושמן זית. שובל של קרם פרש עם זעתר הוסיף פרשנות מקומית והפך את המנה לעילאית.

פרשנות ישראלית לסביצ'ה

סלט בלנד ירוקים הורכב מהרבה חסות, אגסים ותפוחים, פרמזן בכמויות ואגוזי מלך. סלט ירוק טעים ומכובד בגודלו, הקריצה הצרפתית של הארוחה.

סלט בלנד ירוקים

פלאפל חצילים (תוספת 7 שקלים לעסקית) – פלאפל ממולא בבשר חצילים שרופים, עשבי תיבול וגבינת פרמז'ן, מוגש בליווי סלט נבטי חמנייה. ווריאציה מעניינת לפלאפל הרגיל, טעימה עד מאוד.

פלאפל חצילים

סלט עוף הגיע עטוף בנייר חום וחתום בצ'ופסטיקס, כמו חבילת הפתעה חביבה ופיקנטית שכללה נתחי עוף, בצל סגול, כוסברה, גזר ובצל ירוק, שילוב שמושך את המטבח חזק שמאלה לכיוון המזרח הרחוק. מנה נחמדה אבל Nothing to write home about ולא משתלבת עם הקונספט הכללי שמאפיין את המנות.

סלט עוף אסייתי

לעומתה, מנה מרוקאית פרופר, בלי פיוז'ן וקשקושים היא סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות' שלישיית סיגרים ארוכים ממולאים בבשר עגל ומתובלים בתערובת תבלינים מרוקאית, מוגשים עם טחינה ועגבניות טריות, הוכיחו שסיגרים זה לא רק "אולמי בונבון". הסיגרים של אדורה עשויים ביד מקצועית ואוהבת, טריים, קראנצ'יים מטיגון עמוק, וממכרים לאללה.

סיגרים מרוקאים ב'ראס אל חנות'

לשלב המנות העיקריות הגענו די מלאים אך כוחנו במותנינו.

מנת הריזוטו עם תרד ועגבניות לחות שאכלנו ואהבנו בעבר הוחלפה בריזוטו מבושל בציר ירקות ויין לבן, ירקות שורש, כמהין, תרד ערבי, נגיעת שמנת ופרמזן. מנה מצויינת, שמנתית וסמיכה כפי שריזוטו צריך להיות, שלא נפלה מקודמתה (שעדיין מוגשת בתפריט הערב).

ריזוטו ביין לבן, ירקות שורש וכמהין

פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו (בתוספת 16 שקלים לעסקית) – מנת מדליוני פילה בקר ברוטב פטריות כמהין ודמי גלס, שהוגשו בליווי פירה קטיפתי וקישוט ירקות היתה ללא ספק העיקרית המנצחת. נתחי הבקר היו מעולים והרוטב הנהדר התערבב עם הפירה החמאתי וגרם לי לאושר רב. גם מהקישוט לא נותר זכר.

פילה בקר ברוטב פטריות כמהין וקראנצ' קאשיו

אין מנה ביתית ואהובה יותר מקציצות, ואני אוהבת אותן בכל ז'אנר אפשרי – מטוגנות, מבושלות ברוטב או אפויות (נו טוב, קצת פחות). קציצות הטלה של אבי ביטון הגיעו במחבת ברזל רוחשת, ברוטב עגבניות חריף מעט, תרד ערבי וקונפי תפו"א והיו פשוטות, טעימות וטובות. כל מה שצריך מקציצות.

קציצות טלה

נער היומולדת הצליח להזמין, כהרגלו בקודש, את המנה הגרועה ביותר בשולחן. שווארמה טלה היתה שילוב אוקסימורוני של פיסות בשר יבשושיות שכבמטה קסם הצליחו להותיר את הסועד עם תחושה שומנית מוגזמת (המלצרית הזהירה מבעוד מועד, אנחנו נותרנו שאננים). השווארמה הוגשה על לאפה בליווי טחינה ועגבניות קצוצות. ככלל, אין לי התנגדות לאכול מנות רחוב במסעדה (ע"ע אברקסס צפון) אבל בניגוד למנה בשווארמה דבוש, אני מצפה לקבל במסעדה ערך מוסף, טוויסט לא שגרתי או איכות בלתי מתפשרת. אף אחת מהדרישות הנ"ל לא היתה בשווארמה של אדורה.

במחווה חד פעמית ולאור יום הולדתו, הוא קיבל מחצית מהמנה שלי ושמח בחלקו.

שווארמה טלה

בשלב הקינוחים קצת התלבטנו בין גליליות פטיסייר עם קולי תותים (39 שקלים) למנת שלושה שוקולדים. מכיוון שיש לי חולשה עוד מילדותי לגליליות, נפל הפור. 3 גלילים ממולאים בקרם פטיסייר נחו על רוטב תותים חמצמץ ונהדר. לחובבי הקינוחים הלא-מאוד מתוקים, המנה הזו התאימה כמו כפפה ליד.

גליליות פטיסייר עם קולי תותים

המלצרית שחשה בדילמת הקינוח שפורטה לעיל, מיהרה לשלוח לעברנו שלושה שוקולדים (33 שקלים) – פאדג' שוקלד מריר ממולא בשוקולד לבן ומעליו גנאש עדין של שוקולד נוגט בליווי גלידת פרג. השחיתות השוקולדית הזו מתאימה לחובבי הז'אנר, לי זה היה קצת כבד.

שלושה שוקולדים

לא הספקנו לומר "הצילו, אנחנו מפוצצים" וכבר נחת על שולחננו קינוח נוסף, "מתנה מאיתנו". בשלב הזה כבר התחיל להיות לא נעים משלל הפינוקים אבל שינסנו מותננו והרבצנו בכפיות:

זאכר הל אספרסו (33 שקלים) – מדובר בטורט שוקולד דק מוטבע בגנאש שוקלד לבן ואספרסו ובקרם אנגלז-הל. למרות המראה הלא-אסתטי בעליל, מדובר במנה אחרונה נחמדה ומפתיעה בטעמי ההל שבה.

זאכר הל אספרסו

סיכומו של דבר, הארוחה היתה מצוינת, השירות יעיל ומוגזם ויחס ה-value for money הוא מהטובים שניתן למצוא כיום בתל אביב. אולי אין הברקה קולינרית בכל המנות אבל יש יד טובה ובטוחה במטבח, אווירה נעימה, "גורמה לכל פועל" ובעיקר טעים מאוד. בדיוק מה שחיפשנו ליום ההולדת. 4 בצלצלים.

---

  [1] החצי? הבויפרנד? בנזוגי שיחיה? ל'? אולי פשוט ליאור וזהו.

Read Full Post »

קפה 48

בימים אלו, בהם רוטשילד גועש באווירת פועלים מהפכנית מהולה בזיעת שאנטיפי, מביך להודות שאנחנו עדיין מוציאים לא מעט כסף על מסעדות. הדילים בגרופון ודומיו קורצים מאי פעם, הארנק מתהדק והיד נקפצת, אבל הי, אנחנו גרים בתל אביב ואוהבים את זה ולמרות שאנחנו מנסים, ממש משתדלים להסתפק בלחם, הלב כמֵהַּ לעוגות (או במקרה שלי סטייק מדמם ולמצער סביצ'ה טרי).

קפה 48 עונה על כל הפרמטרים. מסעדה לשבת בה עם חברים על בקבוק יין או שניים, לאכול הרבה מנות קטנות עד בינוניות ובניגוד לכל הציפיות, לצאת בנזק סביר עד נמוך לכיס. מסעדה צעירה ונחבאת אל הכלים שנפתחה במקום ששיכן עד כה את הבר "בטי פורד" הוותיק, והספיקה לקנות לעצמה שם אצל כמה וכמה מבקרי מסעדות.

קפה 48 לא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה. המנות קלילות, חלקן פשוטות של ממש אך מבוצעות לעילא (ראה להלן את מנת הלזניה). חלקן מתוחכמות הרבה יותר, לפעמים זה מצליח לפעמים פחות. לפעמים העדר הרצינות הוא מקסים, לפרקים מעצבן. כך למשל, התפריט בקפה 48 אינו מחולק בשמרנות בנאלית לראשונות-עיקריות-קינוחים אלא באופן ספורדי, לקטגוריות משעשעות וטיפשיות: קר וקצר, מתחמם וחם. מדוע מנות בולונז ולחמניה עם שפונדרה, עיקריות חמות לכל דבר, מצויות בקטגורית "מתחמם" ואילו מנות כגון לזניה ופפרדלה מצאו עצמן בקטגורית "חם"? שהרי אין הבדל מהותי בגודל, במחיר או במידת הטמפרטורה בה מוגשת המנה. לקפה 48 פתרונים. דוגמא נוספת היא הצהרת המלצרית בדבר סדר הגעת המנות לשולחן: "כל המנות יוצאות מתי שהן מוכנות". במצברוח קרבי רגיל, אמירה מתרשלת-בנעימים מסוג זה היתה מקוממת אותי ומביאה אותי לסנן מתחת לשפם מניפסט רטנוני בדבר ניסיון של מסעדות להצדיק חוסר מקצועיותן, אבל אנחנו באנו לאכול עם חברים ופנינו לשלום. ולכן החלטנו לזרום על מקבץ מנות שנדמו לנו כראשונות (בסיועה הנדיב של המלצרית), ולקוות שהן יגיעו יחד, או לפחות בפיגור קטנטן ובלתי אופנתי.

מנת סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים (25 ש"ח) היתה בול קליעה. טעמיה החזקים של הגבינה הכחולה החמיאו לסלק המתוק ויצרו הרמוניה טעימה בפה.

סלק צלוי, גורגונזולה, שמן אגוזים

שילוב מסקרן של סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית (28 ש"ח) משך את תשומת ליבנו. לבושתי אודה שמעולם לא אכלתי סברס עד לאותו רגע מכונן. פרוסות הסברס המתוקות והגבינה החמצמצה היתה משובחת יצרו מנה רעננה ושמחה.

סברס עם לבנה באפלו, צ'ילי אדום, נענע ושמן זית

פסגת הראשונות היתה ללא ספק סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה, אפונת שלג (45 ש"ח). דג היום היה פרידה, אפונת השלג הוחלפה בחיתוכים דקיקים של שעועית ירוקה כמעט נאה (חבל, לטעמי אפונת השלג הפריכה היתה מתאימה יותר). הרומסקו, רוטב ספרדי שמורכב משקדים לבנים, צנוברים ופלפלים אדומים (ובמנה שלנו הוחלפו בפפריקה) היה נפלא ונערם בהנאה על הלחם הטעים שהגיע על חשבון הבית (10 נקודות זכות אוטומטיות).

סשימי דג טרי מהים התיכון, רומסקו שקדים לבנים-פפריקה

בגזרת המתחמם, אבל לגמרי במגרש הקונספטואלי של המנות הקרות נדגמה גם כרובית אפויה בזרעי חרדל (19 ש"ח) – פשוט פשוט וטעים. הכרובית היתה מעט קריספית מהאפייה והיוותה מנת פתיחה חביבה ולא מחייבת.

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית

מלוח הספיישלים הוזמנה מנת סלט בורי כבוש עם תפוחי אדמה והררי בצל. בשלב הגישושים שאלנו את המלצרית בחשש מה בדבר הליך הכבישה, קרי האם מדובר בכבישה עדינה בלימון (כמו מנות סביצ'ה רבות) או בכבישה בחומץ נוסח עדות אשכנז, שראוי להשיק איתה כוסית וודקה קפואה. המלצרית גמגמה ואנחנו לא התעקשנו לוודא. התברר כי בורי כבוש הינו שם קוד לדג מלוח. למרות הייצוג הרוסי המכובד בשולחן, אנחנו פחות התחברנו למנה הזו ולטעמיו האגרסיביים של החומץ. סבא וסבתא בוודאי היו מרוצים.

1, 2, 3 דג מלוח!

לאחר הראשונות המוצלחות, נחנו קמעה, התרווחנו בכסא, הזמנו עוד בקבוק יין מיקב סוסון ים וציפינו לבואן של העיקריות.

מקרב המנות המוצלחות ביותר בארוחה אם לא ה- היתה הפפרדלה עם ראגו זנב שור (54 ש"ח) – מנה נדיבה בגודלה ומצוינת בטעמה. הפסטה הרחבה והטעימה כשלעצמה (כחובבת בצק מושבעת, אני שוקלת להכתיר את הפפרדלה כצורת הפסטה האהובה עליי) השתלבה נהדר עם תבשיל זנב השור שבושל ארוכות בציר יין אדום עד שהפיק טעם בשרי מרוכז ויחד עם גילוחי הפרמז'ן העבים החגיגה רק התעצמה.

פפרדלה עם ראגו זנב שור

המבורגר בלחמניית קייטנה (45 ש"ח)  – וריאציה מעניינת להמבורגר או לסלופי ג'ו. במקום בשר בקר טחון – נתחי שפונדרה בבישול ארוך ובמקום לחמניית המבורגר קונבנציונלית – לחמניית סומסום נוסטלגית, תפוחה ומתקתקה, מהסוג שאמא שלי היתה קונה מדי בוקר בסיבוב הקבוע עם הכלבה. הלחמניה מצליחה לספוג אליה את מיצי הבשר ולמרות האפיל הילדותי, מדובר ב"מנת מבוגרים" טובה מאוד.

המבורגר למבוגרים

מנה חלשה יחסית מקרב העיקריות היתה דג קוד עם עדשים שחורות ומולים (65 ש"ח) וחטאה הגדול ביותר היה השעמום. הטעמים היו עדינים מדי, הדג כמעט ולא תובל והוגש לבנבן וחיוור, מצע העדשים היה יבש ושיווע לרוטב או שמן זית אולי חמאה נדיבה – Anything. המולים שפוזרו בין לבין היו נחמדים ותו לא, ולא תרמו למכלול הטעמים. ביקור קודם במסעדה הותיר בי רשמים חיובים מאוד בנוגע למנה הזו ולא ברור לי מה השתבש בדרך.

דג קוד עם עדשים שחורות ומולים

בימינו אין זכות קיום למסעדה ללא ייצוג של פולנטה בתפריט. הפרשנות הישראלית לממליגה יכולה להצליח (ע"ע הפולנטה האלוהית של מחניודה, שהייתי מוכנה לאכול אותה מדי ערב עד לפרישתי בשיבה טובה מן העולם) ויכולה להיות עוד דייסת תירס. הפולנטה עם סקאלופס (48 ש"ח) של קפה 48 היתה נחמדה, על משקל "בחורה עם לב זהב". הסקאלופס לעומת זאת, 3 במספר, היו טריים וטובים. 

פולנטה ושלושת המוסקטרים

מנת לזניה אפויה בתנור אבן (43 ש"ח) היתה לזניה צמחונית "בסיסית", עגבניות, פסטה וגבינה ותו לא, מכובדת בגודלה ובטעמה, מבעבעת ורוחשת עדיין, שהפיצה ניחוחות איטלקיים משכרים בכל השולחן. מנה פשוטה בביצוע מוצלח מאוד. ללא ספק הולם את הקטגוריה "חם", שלא לומר "רותח".

היינו צריכים לעצור בשלב הזה, מבושמים כהוגן מהיין ומרוצים למדי מהעיקריות, אבל הדחף לסיים במתוק היה גדול מאיתנו. שני הקינוחים שנדגמו היו מאכזבים:

 פנה קוטה קורנפלקס (28 ש"ח) פנה קוטה קרמלית חביבה מצופה בקורנפלקס (אמיתי), לא מעניין ולא מענג. הקינוח בעל השם המפתה טרייפל דובדבנים (29 ש"ח) הורכב משכבות של קרם ונילי (המלצרית אמרה פטיסייר אבל בעיני יהיה זה עלבון) סמיך מדי, דובדבנים שהושרו בליקר כלשהו שהיה די דומיננטי ובקרקעית הגביע – פיסות עוגת ספוג מיותרת. פשוט לא טעים.

פנה קוטה קרמל וטרייפל דובדבנים

סיכומו של דבר, אוכל טעים עד טעים מאוד במחיר לכל פועל. זיהינו פוטנציאל השתפרות גבוה לאחר שתשויפנה הפינות המחוספסות. ואולי הן פשוט תוותרנה כך וזה יהיה Just as fine.

3.5 בצלצלים.

Read Full Post »

זה לא כל כך נעים לראות ביסטרו סגור (או ריק)

לוקיישן לוקיישן לוקיישן. כל נדל"ניסט סוג ז' יפמפם את הסיסמה הזו. ועם זאת, עומדת פינה סופר-אטרקטיבית ברח' דיזינגוף-פרישמן וסובלת שנים ממסעדות בינוניות מינוס. כש-Josepha Bistro and Bar הגיע לשכונה והתמקם בפינה הזו, נמלאנו תקווה שהנה בא לציון גואל ושיווינו בדמיוננו ביסטרו שמח וקליל. באופן מפתיע אולי, מרכז דיזינגוף עמוס בברים, בתי קפה ומאכליות רחוב, אבל היצע המסעדות דל למדי ולפעמים בא לו לאדם קצת יותר מסביח. גו'זפה אמנם משתדלת לפתור את סוגיית האוכל ומציעה תפריט מגוון במחירים נוחי-כיס, אבל ממש לא מנסה להיות מקום קליל. חיפוי עץ כהה, ריהוט כבד, החלונות הגדולים כוסו בוילונות תחרה ומסתירים את הרחוב מן העוברים והשבים ואין שולחנות בחוץ. לו הייתי ארכיטקטית הייתי קובעת בהטעמה פלצנית שהמסעדה "לא מתכתבת עם המרחב הגיאוגרפי בו היא מצויה". באופן סימביוטי למדי, גם הבחוץ לא מתכתב עם הבפנים והמסעדה נותרת ריקה למדי בכל שעות הפעילות.

מפרגנים אך חוששים, ישבנו על שתי כוסות יין שיראז אוסטרלי (26 ₪) ודגמנו שתי מנות מהתפריט.

הראשונה היתה פטה כבד עוף וריבת בצל (30 ₪). הפטה היה רך ונעים לחיך, הוגש עם טוסטונים מתבקשים וריבת הבצל המתקתקה היתה טובה גם היא. touché!

פטה כבד עם ריבת בצל

המנה השניה היתה פחות מוצלחת, הישר מתפריט הספיישלים – סלט אנטריקוט (45 ₪)– עלי בייבי לרוב, בצל סגול, סלרי, גזר, עגבניות שרי ומספר נתחי אנטריקוט טובים דווקא שהתחבאו בקרקעית, אשר הוטבעו באכזריות ברוטב ויניגרט שתלטן. חבל.

סלט אנטרקוט

בנקודה מסוימת בערב, הברמן הוציא צ'ייסרים של שנאפס מלון-וודקה לכל המסעדה. חבורות סועדים צוהלות ניצלו את הדיל הלילי (המבורגר או סנדביץ' רוסטביף + כוס בירה או למברוסקו ב-69 שקלים), ונדמה היה שאנו חוזים בערב השוקק ביותר בתולדות המקום. בצהרי יום שישי למחרת, הוא שוב היה ריק ועצוב.

ג'וזפה, פרישמן 41, תל אביב

Read Full Post »